בחודש ינואר אני תמיד נזכרת בגיוס שלי. מעבר לחוויה החד פעמית שמהווה טקס חניכה בחברה הישראלית, מעבר מהתבגרות לבגרות, הרי שבצבא היתה זו כמעט הפעם האחרונה בה כל האנשים מסביבי היו בני גילי. לאוניברסיטה התגייסתי שנתיים אחרי כולם וכך נוצר פער שלא לטובתי ובכל מקומות העבודה שלי כבר הייתי המבוגרת שבחבורה. אתמול, חברה חדשה שלי - אימא של אחד הילדים שהיו בגן של אחת מבנותיי- שכנעה אותי להצטרף אליה להופעה של שירי יונה וולך מ"בציר טוב". הפעם האחרונה שבה הייתי בהופעה היתה לפני יותר מ-20 שנה והיא היתה של כרמלה גרוס וואגנר. אני זוכרת שהשתעממתי מאד, זה היה ברוקסן והפורקן הגיע רק אחרי שניגנו את נירוונה בסוף ההופעה.
אתמול, לעומת זאת התרגשתי מאד. קודם כל מהאנשים שישבו בזאפה רמת החייל. הרגשתי שאני בפגישת מחזור כללית: כולם היו בני גילי פחות או יותר, בני מעמדי, סביר להניח חובבי אותה מוזיקה ואותם ספרים שזה אומר בעלי אותו עולם תרבותי, אותו הומור, אותם חלומות, אותן אכזבות וכו' ועוד עד וגו'. "אז הנה כולם" חשבתי לעצמי.
את ספר השירים של יונה וולך קניתי במשכורת הצבאית השנייה שלי.
את שירי בציר טוב הכרתי דרך חייל ששירת איתי והיה שר אותם כי לא היה לנו רדיו.
זה היה משהו חדש, מעולם לא שמעתי מילים מוזרות כאלה וגם המנגינות היו שונות, לא שירי פסטיבל, לא שלמה ארצי, לא שלום חנוך. מוזיקה מורכבת יותר, מהורהרת, עם דרמה ופאתוס, אבל רוקנרול.
ההופעה אתמול היתה טובה, להקת סופרגרופ ישראלית: אילן וירצברג, ערן צור, ירמי קפלן, דניאל סולומון ודנה עדיני. דנה עדיני קצת איכזבה אותי. בחורה יפה ומוכשרת כמוה שממוקמת בחזית הבמה במרכזה לא אמורה להגיע להופעה כאילו הרגע ירדה למכולת. אני לא קונה את זה. אין לה כלי נגינה להסתתר מאחוריו, הגוף שלה הוא הכלי ולפיכך עליה לתת את המקסימום. אפשר לראות בוידאו של החזרה ביוטיוב למופע הקודם שנערך בפסטיבל הפסנתר בנובמבר, ככה היא נראתה בדיוק בהופעה אתמול, מרושלת עם תנועות מגושמות.
קצת היתה לי ציפייה שערן צור ישיר יותר, אני חושבת שהוא הכי מתאים לבצע את יונה וולך, גם בגלל הדיקציה שלו גם בגלל הדרמה והטירוף שבו.
מי שקרא עד כאן - מומלץ מאד, אם תהיינה הופעות נוספות.