כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';
    0

    "סוס אפל", ביקורת; דמות הלוזר מנקודת המבט של טוד סולונדז

    0 תגובות   יום רביעי, 16/1/13, 16:31

    '' 

     

    "סוס אפל", בימוי ותסריט: טוד סולונדז.

     

    עבר כבר הרבה מאוד זמן מאז שראיתי סרט שכל-כך התחברתי אליו אבל כל-כך הרתיח אותי כמו "סוס אפל" ("Dark Horse"). זה סרט שמסתובב סביב עצמו במשך יותר מדי זמן, נמרח בצורה מעצבנת למרות שהוא סרט של שעה ועשרים דקות, בעל דמויות נוסחתיות חסרות כל רבד ועניין שפשוט נמצאות כדי למלא איזו משבצת, הגיבור הראשי הוא לוזר ואידיוט, אבל משהו שבה אותי. הסרט תפס אותי וריתק אותי, הכניס אותי לדיכאון, גרם לי לחייך, ובסופו הבנתי שאני מאוד אוהב את טוד סולונדז, אבל גם שבא לי לחנוק אותו ובדרך לשבור לו איזה בקבוק על הראש. 

     

    ובואו נתעכב רגע על טוד סולונדז, במאי ותסריטאי הסרט. הוא קולנוען יהודי ציניקן ומריר, שסרטיו עטופים בדיכאון, דמויות השקועות בדיכאון, והרבה ביקורת על האדם והחברה. בסרטו הראשון, "ברוכים הבאים לבית הבובות", הייתה זו ילדה בת 11 שסובלת מבעיות של ילדה בת 11 (היא לא יפה, אחותה מאוד יפה, אחיה חכם, הורים מעצבנים, חרא ילדים בכיתה וכו') תחת העין הבוחנת של סולונדז. בסרטו המופתי משנת 1998, הוא שם על מיטת הניתוחים שלו גלרייה של דמויות עצובות, עם עיקר על שלוש אחיות והאנשים הסובבים אותן. היה זה "אושר", יצירת מופת מרירה ונהדרת, ללא ספק סרטו הטוב ביותר של סולונדז. 

     

    סרטו השלישי היה "אגדות וסיפורים", שהפעם חקר את דמותה של הסטודנטית הנמרצת המנהלת רומן עם המרצה בחלקו הראשון, ואת דמותו של במאי סרטים דוקומנטריים החוקר בעצמו ילד לוזר ואת משפחתו. אחד הסרטים הטובים של הבמאי, וללא ספק אנדרייטד. בסרטו הבא, "פלינדרום", סולונדז עוקב אחרי סיפורה של ילדה הרוצה להיכנס להיריון, וגם פה כותב סרט עם גלרייה של דמויות, והכל מעין מריר-מתוק שכזה. דווקא את סרטו הכמעט אחרון, "חיים בזמן מלחמה", שהיה מעין המשך ל"אושר", פחות התחברתי, ומצאתי אותו סרט קצת פחדני.

     

    כעת טוד סולונדז, שאני מניח שאפשר להבין שהוא במאי שאני מעריך ואוהב מאוד, למרות המוזרות והעצב הכבד העוטפים את סרטיו. ב"סוס אפל", סרטו האחרון שלא מצא את דרכו אל בתי הקולנוע בארץ, הוא מושיב תחת מצלמתו הבוחנת ועיניו הבוחנות את אייב, לוזר, שמן, עצלן, מפונק ונצלן החי בבית הוריו ועובד במשרד של אביו. הוא עדיין ישן באותו החדר בו גדל, יש לו פוסטרים של "גרמלינס", "הסימפסונס", "חתולי הרעם" ו"דוקטור הו" והוא אוסף אקשן-פיגורז של כל מיני דמויות מכל מיני סרטים וסדרות, והוא מעין ילד מגודל שכזה. אנו פוגשים אותו לראשונה בחתונה, כשהוא יושב בשולחן ולצידו בחורה דכאונית למראה, וברור לנו לגמרי שהם לא יחדיו. הוא מנסה להתחיל לדבר איתה, אך היא חוסמת אותו. הוא מצליח בסופו של דבר להוציא ממנה את מספר הטלפון שלה, והוא דוחק בה לצאת איתו, הם נפגשים והוא מציע לה נישואין, למרות שהם לא ממש מכירים אחד את השנייה ובין השניים מתפתחת מעין מערכת יחסים מוזרה. 

     

    סולונדז ממשיך לחקור את נפש האדם התועה בעולם המודרני, והוא ממשיך לכתוב את דמויותיו כלוזרים חסרי תקווה. אנשים כמו אייב כבר לא באמת מתקיימים, הוא מעין ילד שמסרב לגדול, ומתרץ את אי-עזיבתו מבית הוריו בכך שלקנות בית זה ממש יקר ועדיף להישאר בבית הוריו ולחסוך כסף, אך באמת הוא מפחד לגדול ולהתפתח. הדברים היחידים המרכיבים את חייו הם המשפחה הלא ממש מתפקדת, העבודה הגרועה ואוסף האקשן-פיגורז שלו, שזה בתכלס הדבר היחידי שבאמת מעניין אותו. עד שמגיעה מירנדה ומשנה את הכל, נותנת שבריר של תקווה בתוך חייו הדכאוניים והריקנים של אייב, אך כמובן שלא ממש יצליח לו, וגם אם הוא יחשוב שהולך לו אחלה, דברים יתגלו שיהרסו לו את זה.

     

    אייב הוא טמבל שכזה, אדם מגושם שמסרב להתקדם עם חייו. וככל שהסרט ממשיך, הייתם אולי מצפים שהוא יעבור איזה מסע פנימי, מסע עם מירדנה, מסע שיקדם אותו ויביא אותו למקום כלשהו, אך אייב נשאר תקוע, לא באמת מתקדם או מתבגר, כמו הסרט עצמו. סולונדז, כמו תמיד, לא מחפש לעשות סרט שהקהל יחבב, הוא רוצה לחקור ולהבין את נפש האדם בעולמנו, והפעם זהו דמות הלוזר, הילד בגוף של מבוגר, עם היחסים המעורערים עם האבא, האמא האוהבת, האח המושלם והאקס האדיר, ששום דבר לא מסתדר לו. הדמויות המקיפות את אייב הן ריקניות ולא מעניינות במיוחד, וכמו שכתבתי בתחילת הביקורת, נמצאות שם רק כדי למלות איזושהי משבצת. סולונדז כנראה רק רצה לספר לנו את סיפורו של אותו לוזר נוסחתי, של אותם האנשים הנוסחתיים המקיפים אותו, ללא שום פואנטה אמיתית. רק כדי לספר לנו שהוא קיים, לעשות וי על סוג של אדם שהוא עוד לא חקר, ולהמשיך הלאה. 

     

    אבל אולי דווקא הבחירה בלא לקדם את אייב לשום-מקום היא כל הרעיון. אולי הקולנוען המבריק הזה רצה להדגיש עד כמה אין לאין להתקדם, עד כמה אין למישהו כמו אייב סיכוי אמיתי בחיים, אין לו באמת סיכוי עם הבחורה, אין לו סיכוי להתפתח ולהשתנות, אין לו סיכוי להתעלות על האח המושלם או לממש את חלומו, והוא נשאר תקוע. "סוס אפל" הוא פורטרט מריר ועצוב, לפעמים משעשע בדרכו הדכאונית, המתאר לנו את האדם הלוזר לפי ראות עיניו של סולונדז. אך יש לו כמה בחירות תהומות מאוד בתסריט, קטעים סוריאליסטים שלא ממש קשורים לחיים, ותסריט חסר כיוון אמיתי, אך זה נגע בי. הדמות של אייב גרמה לי להזדהות עימה בדרכים שקשה (ומביך) לי להסביר. זה לא סרט גדול, אך הוא סרט חשוב להשלמת הפילמוגרפיה של טוד סולונדז. זה סרט הממשיך לשים תחת מיקרוסקופ את האדם ונפשו, כמו שסולונדז אוהב. אך קשה לי לומר שאהבתי אותו, וקשה לי להגיד ששנאתי אותו. 

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 3 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      רוי יודקביץ'
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין