כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    unreliable memoirs

    עננה חולפת ועוגה הולכת

    1 תגובות   יום שישי , 18/1/13, 02:14

    המלצה נוספת למי מהמטיילים בלונדון שחשקה נפשם בסקירה של עולם הווינטאג' המקומי. בביקורת הזאת לא תמצאו את המועדון הכי נוצץ בעיר וגם לא את אתר התיירות הכי נחשק בבירה אלא את לונדון הישנה והטובה. אלו הם שנות העשרים והשלושים באמריקה, חוק היובש נכנס לתוקפו, פסנתרנים שחורים מהארלם עושים שמות ברגטיים ונעליים בשחור-לבן הם הדבר החם. הנוסטלגיה לתקופה הזאת היא מה שקובע, פחות הגיאוגרפיה, ולכן למרות שבלונדון של שנות העשרים לא נראה לי שחלמו על סווינג ומתירנות מכל סוג שהוא, בקושי התאוששו מהמלחמה ה"גדולה", ולמרות שהג'אז האירופאי צמח דווקא מעבר לתעלה, למרות כל אלו יש פה בתקופה הנוכחית געגוע עז לעבר שלא היה.

     

    המיקום, כרגיל כשמחפשים מקום מיוחד בלונדון, מזרח. המועדון נקרא פסינג-קלאודס והליין הספציפי של הסווינג מתרחש שם בימי רביעי ונקרא קייק-וו'לק-קפה. למטה יש שיעורי ריקוד, לינדסי-הופ וסווינג, ולמעלה בית קפה מעוצב ברוח התקופה עם במה קטנה ופסנתר בצד.

    בניגוד לבר עליו המלצתי בפעם הקודמת (נייטג'אר) המקום הזה מסריח. זאת אומרת, לא מסריח ממש אבל בהחלט לא מוקפד למשעי ומצוחצח. הכל שם טלאי על טלאי ומנורות ישנות עם כורסאות חצי מרופטות, הפסנתר במצב די מזעזע (אם כי עובד) והאוכל צמחוני, אבל איכשהו המקום הזה עובד. יש אווירה נהדרת במקום, מי שמתלבש בסגנון התקופה מקבל הנחה. במקום חמישה פאונד משלם שלושה. הנחה די רצינית.

     

    ''

     

    אני פוגש שם צעירים פאנקיסטים מקמדן, בימאית קליפים מברלין ואיזה נווד חסר בית. קהל אקלקטי, איך לומר. במהלך הערב מגיעים כל הלומדים לרקוד ומשתלטים על הרחבה. אני מאוד אוהב את הסווינג אבל לא מצליח להפתר מהתחושה שיש משהו קצת מגוחך בריקוד הזה. זאת אומרת אם להשוות את זה עם ריקודים רציניים כמו הטנגו או הוואלס, אפילו הסלסה. רקדני הסווינג נראים לפעמים קצת כמו אמני סטפס שאיבדו רגל, מוחאים כפיים ומקפצצים מצד לצד. אולי אני פשוט לא סולח לרקדנים בתחילת דרכם.

     

    אני על הפסנתר. אין הערב קונטרבאס אז אני מקריב את אגודל יד שמאל שלי ודופק כמו משוגע. מה שיפה בג'אז שלנו זה שהוא מופרע לחלוטין ובלי שום זכר לאותה חשיבות עצמית מרימת גבה שמאפיינת כל כך הרבה ג'אז מודרני. אנחנו פשוט דופקים בראש, מנגנים מוזיקה לריקודים. אין פה חצי אינטלקט, אין פה אמנות בשביל אמנות, אנחנו נותנים בראש, רק בסווינג. צריך להיות שם בשביל להרגיש את זה. הזמר שלנו, פרד, שוב עולה לבמה עם קסדת החייל הפרוסי וצועק לכולם שיסתמו את הפה המזויין שלהם (כך במקור) כי אנחנו הולכים לנגן כמה שירים ושהוא מקווה שהם יאהבו את השירים אבל אם הם לא אוהבים אותם אז שילכו להזדיין עם עצמם. ואז הוא מסתובב אלינו וסופר - אחת, שתיים, שלוש ו...

     

    לונדון המגניבה והצעירה לא נמצאת כאן. היא נמצאת במועדוני ההאוס בפרינגדון ובמאורות המצחינות של ההיפסטרים. כאן נמצאת לונדון אחרת, לונדון עם קצת אופי וכבוד למסורות שאבד עליהן הקלח בזמנים אחרים במקומות אחרים, אנשים שמוכנים להתלבש כמו שסבתא שלהם התלבשה ולרקוד לאותה המוזיקה. למשש את התמימות, רגע לפני שהכל מתנפץ לתוך סוף שנות השלושים. רגע לפני שהכל נהיה מודרני, עתידני, ממוחשב וממוזער. זהו רטרו בלי יומרה ובלי להיות פרובינציאלי, אתה שם לרגע את האייפון בכיס האחורי ומזמין ג'ין.

     

    צריך רק להזהר עם המקום הזה, כמו מקומות אחרים בעיר, כי הוא הופך להיות פופולארי מדי. פיט דוקרטי כבר נצפה שם מקיא בשירותים, וגם איזו שחקנית מהארי פוטר שיש לה להקת פאנק (מולוטוב ג'וקבוקס), תיכף בלי לשים לב המקום יהיה מוצף בגברים עוטי שפם אופנתי, מגרש חניה יוקם בצידי הבניין וזהו, זה יהיה סוף עידן התמימות

     

     

     

    ''

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/1/13 07:40:
      כמה יפה תיארת, עושה חשק לבקר שם לפני שיתקלקל ויתמסחר, אני מקווה שאספיק :-)

      ארכיון

      פרופיל

      יאיר שליידר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין