שלושה דברים שכדאי לדעת לפני צפיה בסרט של טרנטינו: 1. קוונטין טרנטינו הוא סינפיל מושבע. כמות הסרט שראה ולמד אודותיהם יכולה למלא אנציקלופדיה בעשרים כרכים, פלוס כרך מילואים. הוא רואה סרטים מפורסמים, נדירים, בכל שפה שיוכל וסוגד לקרקע עליה דורכים הבמאים שיוצרים את הסרטים החביבים עליו. כחלק מהפגנת האהבה, הוא גם "שואל" לא מעט רעיונות ושמות מאותם סרטים. 2. אחד הבמאים שהכי השפיעו עליו הוא סרג'יו לאונה שכמו טרנטינו, סרטו הראשון היה מבוסס על סרט מזרח אסייתי מצליח. 3. כל הסרטים של טרנטינו מתרחשים באותו עולם, כולל כאלה שרק כתב. הדבר משמש בסיס להסבר האובססיה של דמויות עם תרבות פופ, נטיה לאלימות גבוהה ושמות משפחה זהים המופיעים בתסריטים שונים.

"ג'אנגו ללא מעצורים" הוא דוגמה יפה לשילוב של שלושת הדברים. מערבון המחקה בהערצה את סגנונו של סרג'יו לאונה, תוך שילוב השפעות נוספות, שגיבורו קרוי על שם גיבור מערבונים איטלקי משנות השישים והשבעים. מבחינה כרונולוגית, הסרט מתרחש מוקדם יותר משאר סרטיו של טרנטינו, כך שהארועים בו קשורים לעיצוב תפיסת העולם של הדמויות בסרטים הבאים. כך למשל, הסרט כנראה מכיל בתוכו את הקו של שימוש באלימות והטלת מורא שמנחה את החיילים האמריקאים ב"ממזרים חסרי כבוד".

שנתיים לפני שספילברג הוביל את ארצות הברית למלחמת אזרחים, העבדות הייתה דבר מובן מאליו בדרום. היו מתנגדים וכל מיני סמולנים יפי נפש שחשבו שאין לאף אדם זכות להתייחס לאנשים כאל רכוש רק על סמך צבע עורם, אבל הקונצנזוס היה שעור כהה צריך לעטוף גוף של עבד ולא של אדון. דוקטור קינג שולץ, רופא שיניים גרמני שהחליף מקצוע ונודד בדרום ארצות הברית כצייד ראשים מטעם בית המשפט, מחפש עבד מסוים שיעזור לו בעבודתו. הוא מאתר את ג'אנגו ורוכש אותו, אף על פי ששולץ עצמו סולד מרעיון הבעלות על אדם אחר. הוא מציע לג'אנגו עסקה. ג'אנגו יסייע לו למצוא שלושה מבוקשים שעבדו באחוזה ממנה ג'אנגו נמכר ובתמורה, דוקטור שולץ יעניק לו את חרותו וסכום כסף נכבד להתחיל חיים חדשים.

הצמד נודד בערבות המושלגות של טקסס וטנסי, עד שעולה במוחו של שולץ רעיון לעסקה משתלמת יותר עבור בן לווייתו. אחרי הכרות מעט יותר מעמיקה, הוא מתחיל לחבב את ג'אנגו ורוצה לעזור לו למצוא את אשתו שנמכרה מתוך כוונת זדון להפריד בין השניים. הדבר ידרוש מספר חודשי המתנה, במהלכם ילמד העבד המשוחרר את רזי המקצוע, בטרם יגשו למשימת החיפוש, אולם זה עדיף על כל דבר המצפה לאדם ממוצא אפריקאי שמסתובב לבדו באמצע דיקסי. ג'אנגו אמנם לא ניחן בחוש חד לעסקים, אולם הוא אינו רואה שום סיבה לא לקבל את ההצעה והופך משוליית מתנקש לשותפו הקטלני לא פחות.

כמתבקש מתאור העלילה, ג'אנגו ללא מעצורים מכיל לא מעט דם. קוונטין טרטינו אוהב את הגופות שלו מדיום-רר והסרט מלהטט בין שיחות ארוכות ומתוכננות היטב, להתפרצויות זעם אלימות. היה שלב בו חשבתי שהסרט פחות אלים מכפי שציפיתי, אבל נותר עוד מספיק זמן למלא את מכסת הדם. בעולם של טרנטינו, יש לכך הצדקה. הוא מעולם לא ציין את נקודת הזמן בה כל איכר וכל אמא של איכר התחילו להסתובב עם נשק טעון לכל מקום, אבל השחרור של ג'אנגו מתבטא לא רק בהעדר גינונים אירופאים ומבטי שנאה מצד כל מי שאבותיו נולדו מצפון לים התיכון. הוא נושא על גופו מזכרות שהותירו בו הלבנים בימי שעבודו ונפשו מצולקת לא פחות. להרוג לבנים תמורת כסף זה לא משהו שנראה מופרך או בלתי מוסרי בהתחשב בהכנה שהסרט מעניק לכך.

כריסטוף ואלץ התגלה לעולם בגיל מאוחר יחסית, כצייד היהודים הנאצי האנס לנדה ב"ממזרים חסרי כבוד". התפקיד ההוא הביא לו אוסקר והופעתו כדוקטור קינג שולץ הביאה לו מועמדות נוספת. יש בשחקן הזה משהו מהפנט. הוא תמיד רגוע ומחויך, אף על פי שבשני הסרטים, דמותו מוקפת שנאה ומוות מכל עבר, שניהם על רקע גזעי. באופן אירוני, דווקא הגרמני שמגולם בידי ואלץ, הוא הדמות הסובלנית ביותר בג'אנגו ללא מעצורים. האמריקאים מלאים בשנאה זה כלפי זה. הלבנים שונאים את השחורים. השחורים שונאים את הלבנים וחלק מהשחורים, שונאים שחורים אחרים בתעוב עז לא פחות. דמותו של זר המשמש כמלאך המוות ונמצא לרוב שני צעדים לפני האדם המפנה לעברו אקדח, היא היחידה שמביאה איתה בשורה של שחרור ושל סדר חדש והוגן יותר כלפי האוכלוסיה המוחלשת. לדוקטור שולץ יש שפה גבוהה יותר מלשאר הדמויות, אף על פי שאנגלית אינה שפת אמו והוא תמיד מקפיד להיות נקי ומטופח במקום להתפלש בבוץ ובדם. כמו דמות הזר המסתורי שסרג'יו לאונה כה אהב לשלב במערבוניו, דוקטור שולץ מופיע משום מקום וקובע מחדש את כללי המשחק עד שישיג את מבוקשו, בעוד הקהל מריע לגיבור היורה ברעים. עם זאת, את הדיבור השקט והמבט החודר של האיש ללא שם, ירש דווקא ג'יימי פוקס, המגלם את ג'אנגו.

על כל רוגע ותכנית טקטית מבריקה של רופא השיניים, ג'אנגו צריך להחזיק את עצמו בכח לא לרסס אנשים בקליעים. הוא בעל ראיה רחבה ויכולת למידה מהירה מהעבד, או הלבן, הממוצע, אבל הוא בכל זאת גדל כעבד. הבגדים שהוא בוחר בעצמו, לראשונה בחייו, מעידים על רצון לנגוד את הדיכוי בו גדל ולהכריז על נוכחותו קבל עם ועדה. הוא נהנה מהיכולת לענות ישירות לאנשים לבנים ולהתגרות בהם בעלבונות, חרף נסיונו של שולץ לשמור על רוגע כשאפשר. הצמד מורכב מניגוד שאינו מתבטא רק בצבע העור של השחקנים, אלא בכל הגישה שלהם לחיים. שולץ הוא כמעט פציפיסט במונחים של התקופה. למרות שפרנסתו תלויה בגופות אותן הוא מקבץ, שולץ מתנגד לאלימות שאינה מוצדקת מוסרית ולא מסכים לפגיעה בחלשים בשום צורה. ג'אנגו, לעומתו, מזמין צרות ורוצה לראות כל אדם לבן שאי פעם הרים יד על עבד, נשרף באש הגהנום. השוני הזה בראיית העולם מהווה בסיס לכימיה מעולה בין שני השחקנים ומבטיח שאין אפילו סצנה אחת בה הם חולקים מסך וניתן לחזות מראש לאן תתקדם העלילה.

טרנטינו הוא במאי ותסריטאי מבריק. הוא יודע לבנות מתח מורט עצבים, כמו גם להצחיק ולסגנן תוך בחירת המוזיקה האידיאלית לאווירה אותה הוא מבקש ליצור. אחרי שנים של אימוץ מנגינות קיימות של אניו מוריקונה, גויס מלחין הספגטי האגדי והשתתף בכתיבת מוזיקה מקורית לסרט של טרנטינו. הוא עושה זאת לצד בחירות לא כל כך מזוהות עם ז'אנר המערבון, אבל יעילות לא פחות. טרנטינו גם יודע להשקיע בפרטים כך שרעיון שלם מועבר ללא מילים ונחסך הצורך בעיכובים מיותרים בדרך לרגעי השיא. מנגד, כמו בכל סרטיו, גם ג'אנגו ללא מעצורים מכיל מונולוגים ממושכים שבונים את הדמויות לעומק ומאפשרים הכרות נוספת עם השקפתן. איכשהו, טרנטינו יודע לכתוב לדמות בדיוק את המילים שיגרמו לשנוא או להזדהות איתה באופן ברור, גם אם נדרשת לכך סצנה אחת בלבד.

נקודה יחידה לרעתו של הסרט היא אורכו. זה לא שהוא ארוך מדי בפני עצמו (אם כי 165 דקות זה לא מעט), אלא שהוא מכיל כמות עודפת של סצנות וטוויסטים עלילתיים. למרות שרובו נע בקצב טוב שמקל על ההשאבות פנימה, נדמה שלו היו נגזרים ממנו מספר קטעים, התוצאה הייתה הדוקה יותר ופחות מפוזרת. כמה שטרנטינו מצטיין בעבודתו, הוא עדיין מסוגל להתלהב יותר מדי מרעיון מסוים ולאבד לרגע פוקוס. אני לא בטוח כמה מהסרט היה צריך להישאר על כונן חדר העריכה, רק שהוא טיפה נסחף במקומות מסוימים.

או שאולי בכל זאת צריך להשאיר הכל במקומו? העומס ואבדן המיקוד שהפריעו לי בזמן ההקרנה, מתחברים טוב יותר במבט לאחור. זה מערבון נאמן לחוקי הז'אנר ועל כן, האלימות המופרזת והקצב הלא אחיד הם חלק מהמשחק. גם הסרטים של סרג'יו לאונה, שאני בעצמי מעריץ כמה מהם, נוטים לאותה התפזרות שמתרכזת לכדי שיא לא מציאותי. טרנטינו מיישר קו עם הרעיון המאוד לא מדויק היסטורית, שהיו במערב הישן צלפים המסוגלים להרוג אדם בשליפת אקדח אחת מהירה. ההבדל הגדול ממערבוני הספגטי הקלאסיים הוא בגרפיות. ג'אנגו ללא מעצורים מרשה לעצמו להציג הרבה יותר דם, מלווה בצרחות כאב, מהסרטים שהיוו לו השראה והוא מתוחכם ורגיש מהם בהרבה. למעשה, סביר להניח שכך היה נראה "בעבור חופן דולרים" לו היה מצולם כיום ובתקציב פחות צנוע.

יש לי רגשות מעורבים כלפי ג'אנגו ללא מעצורים. מצד אחד, הוא נוגע בגאונות יותר מפעם אחת ומהווה דוגמה נוספת לכך שקוונטין טרנטינו הוא אחד הדברים הטובים שקרו לתולדות הקולנוע. מצד שני, יש בו איזו בריחה לטריטוריה מוכרת שהייתי רוצה לראות את טרנטינו מפחית את השימוש בה במקום להגבירו. האלימות המנחה את הסרט היא מוטיב קבוע ביקום הטרנטינואי וכמו תמיד, היא מצולמת וערוכה היטב. למרות שהסרט מספק נימוקים משכנעים להשפרצת גלונים של דם וקללות, זה בדרך להפוך לצפוי ובעתיד, יראה כמו מחזור עצמי חמור. למרות שיש כאן הצגה מרשימה בישירותה של יחס הלבנים לשחורים באותה תקופה, נדמה כאילו בחלקים מסוימים, הסרט פונה בחדות לעבר תרחיש שהיה יכול להמתין בצד, למקרה שמשהו יותר הגיוני יופיע במקום. למרות שהוא סרט מרשים ומהנה, ג'אנגו ללא מעצורים הוא סימן לכך שקוונטין טרנטינו חייב להתחיל לגשש באיזורים חדשים של עולם היצירה, לפני שיתקע בתוך השטח הפרטי שלו.