כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    דאגלאס גורדון

    0 תגובות   יום רביעי, 23/1/13, 14:46

    עליס בליטנטל

    ''

    דאגלס גורדון –אבדון כאמנות

    במוזיאון ת"א

     

    בתוך קריירה של 20 שנות יצירה, הפך האמן הסקוטי דאגלאס גורדון (יליד1966) לאחד מאייקוני אמנות הצילום והמיצב בזמננו. עטור פרסים יוקרתיים ומיוצג ע"י הגלריות החשובות ביותר, הוא מעלה במוזיאון ת"א פרישה רטרוספקטיבית של יצירתו. אכן, הגיע הזמן שלא יהיה עוד עלום לגבי הקהל הישראלי הקונוונציונאלי.

     

    את ההיכרות עם סרטי הווידיאו של גורדון עשיתי עוד במאה שעברה בשנות ה 90 בלונדון. לונדון היתה אז למובילה במיצגי הווידיאו הקולוסאליים על מסכי ענק, ואמני בריטניה הצעירים הפכו לבינלאומיים מובילים. גורדון, יליד גלזגו שלדבריו יש בה רק עונה אחת בשנה וכולה רוויה בגשם אין סופי, והיא הסיבה לדיכאון תושביה - למד תחילה בגלזגו, ואחר עבר ללמוד בביה"ס היוקרתי "סלייד" בלונדון. פריצתו לתודעה הבינלאומית והמקומית היתה עם יצירתו מ-1993 “פסיכו – 24 שעות". ביצירה זו (אותה ראיתי בתערוכתו לפני כשנתיים-שלוש במוזיאון "M.o.M.A" בניו יורק) הוא השתמש בסרטו האלמותי של אלפרד היצ'קוק, כשמתח אותה בסלואו מושן ליצירה בת 24 שעות. מובן שאין צורך לצפות בכולה. די לצפות ברבע שעה, כדי לחוות חוויה שונה ממה שהסרט הכיל. התנועה הכה איטית בה מתרחשים הדברים, מזכירה את יצירתו הנודעת של אמן הווידאו הענק ביל וויולה על יסורי ישו. יצירה שהוצגה בניישנאל גאלרי בלונדון בתחילת שנות התשעים.

     

    זה סוד קסמו של דאגלאס גורדון: תוך ציטוטים מיצירות אמנות נודעות ממאות השנים האחרונות, שהעתיקות בהן מקורן במיתולוגיות וביצירות אמנות וספרות שהפכו לאבני דרך; כאשר בעבודותיו הוא משתמש ביצירות הנ"ל כבסיס. כך גם את חותמו הוא משאיר הן בצורת שריפה של חלק מצילומי דיוקן של ידוענים מהעיתונות, או בשריפת פסנתר שהנציח במיצב, שהוא מכנה את היצירה "קץ התרבות"; ובחיבור לאמן הגרמני ג'וזף בויס, שהיה אהוב האמנים בשנות השמונים והשפיע בהיותו חלק מהאמנות המושגית גם על אמנים ישראלים כאן. הוא משתמש בכיתובים, שעבורו הם יצירות, אך מעבר למשמעות המילים הן מהוות גם חשיפה של דעתו וחוויותיו שעבר במהלך חייו. כעין יומן אישי, מבויים.

     

    למעשה, כל יצירותיו הן השתקפות זהותו האמיתית בשילוב עם האלתר אגו שלו. או כפי שהוא מגדיר זאת בעצמו – לכל אדם יש שתי זהויות, כמו "ד"ר ג'קיל ומר הייד" שכתב הסופר הסקוטי רוברט לואי סטיבנסון. הסרט שלו על הפיל המאולף שמשחק כנוטה למות, שגם הוא הוצג במומא בתערוכתו שם, קשור לקונספט שלו על המוות ועל האבדון, שהם חלק בלתי נפרד מהמחשבה שלו, לאור ווידויו על השפעת מזג האוויר הקודר במולדתו על אופי תושביה כמו גם עליו.

     

    הוא הרבה לצלם את עצמו בכל מיני מצבים – עם שפע הקעקועים שהטביע על גופו; בעת סיוריו במספר גדול של ארצות בעולם תוך תיעוד חוויות שחווה מדברים מסוימים; וגם כגוף עירום מיד לאחר קטע סקס שעשה עם זוגתו, כשמבושיו מכוסים בתחרה, עד שרק במבט שני ניתן להבין שזה גבר ולא אשה כפי שזה נראה בתחילה. הסרטים שמוצגים בתערוכה במוזיאון ת"א יכולים להדהים את הצופים שטרם ראום.

     

    באולם לא גדול, מוקרנים ממכשירי טלוויזיה רבים ישנים ובעלי מסך קטן, כל יצירותיו כמין רשימת אינוונטר למען חלל קטן שהוזמן להציג בו בעבר, ורצה שיכיל מה שיותר. כמו ציטוטים של עצמו.

     

    השפע הענק, הגודל, והרעיונות – הם שקנו לו את שמו. ובזכותם זכה בפרס טרנר היוקרתי מטעם מוזיאון הטייט הלונדוני ב 1996, בפרס בביאנלה של וונציה ובפרסים רבים אחרים.

    אם הוא נמנה על האמנים השייכים לגלריות כמו גאגוזיאן בניו יורק ובלונדון, לגלריה איבון לאמבר בפאריס, ובת"א לגלריה דביר מתחילת דרכו, אפשר להבין את חשיבותו על המפה האמנותית הבינלאומית.

     

    דאגלאס, הנראה צעיר בהרבה מגילו, חי בברלין ובגלזגו עם ישראלית, רות, ויש להם בת משותפת לילי, הנראית בצילומים רבים שלו. גם בנו מהקשר שקדם לנוכחי, מצולם בתמונות. לעומת זאת, בסרט/המיצב שעשה ב- 2011 ”הנרי המורד" מופיע השחקן הנרי הופר, (בנו של דניס הופר, ששיחק בזמנו בסרט "מרד הנעורים" עם ג'יימס דין), בסצינות מהתסריט המקורי שמעולם לא צולמו. בהן הוא פוצע את עצמו, מקשקש בטושים אדומים על גופו העירום, ולבסוף ניצת מבפנים ועולה באש. מה שמחבר את גורדון למיתוסים הנוצריים של יסורי ישו עליהם גדל, ואליהם הוא קשור מאד, כשם שהוא ממחיש בצילומיו גם את אהבת הקעקועים שלו.

     

    בפגישה עמו הוא מתגלה כאדם חביב, בעל חוש הומור, מאד בלתי צפוי, שזורם בספונטניות עם כל התרחשות שמפתיעה אותו בחייו. מאד רגיש ליופי ולאסתטיקה, מה שנצפה בתמונת נוף שצילם בצרפת, המזכירה את הטבע המהפנט של מונה בציורי הגן שלו בז'יוורני. מאידך – הוא נהנה לתעד נסיונות רפואיים קצת אכזריים, בנוסח המזכיר לי עבודה שהוצגה ב 2011 בברלין בתערוכת "אנו קניבלים?”. הכוח שיש ביצירות הגרמניות תוך שימוש חפשי בזוועות, הוא כנראה שעשה אותם למובילים בתנועת האכספרסיוניסטים הגרמנים בסוב המאה ה-19 ל-20.

     

    התערוכה במוזיאון תל אביב, הפרושה על אולמות רבים בשני הבנינים, מלווה בספר מרתק, שמיועד למי שמעונין להתעמק בעבודות המוצגות, והוא יקל על הקורא את עיכול החוויה הכה שונה מהסצינות האמנותיות שהורגל בהן. התערובת של השפעות גרמניות ואנגליות עליו, שהותך לסגנונו המכיל אלמנט של דכאון מצד אחד, נגיעה במוות ובכליה המיועדת לכל, ומצד שני היופי האצור בהם והמכיל תקווה – כל אלה הם לשונו של אמן ייחודי זה.

     

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל