אחת האירוניות הגדולות של ההיסטוריה האמריקאית, היא שהאדם השחור הראשון שנבחר לנשיאות ארצות הברית, הוא חבר המפלגה הדמוקרטית. זה אירוני מכיוון שכאשר הובא להצבעת הקונגרס התיקון ה-13 לחוקה, לפיו תבוטל עבדות השחורים בכל מדינות ארצות הברית, הייתה זו המפלגה הרפובליקאית שקדמה את החקיקה, בעוד הדמוקרטים התנגדו אליה בתוקף. בזמן מלחמת האזרחים, זכו הדמוקרטים לתמיכה חזקה מצד מדינות הדרום שדרשו את המשך קיום העבדות, בעוד הנשיא ששלט בחוזקה בצד הצפוני של המערכה, היה רפובליקאי בכל רמ"ח איבריו.

הנשיא הוא, כמובן, אברהם לינקולן, עורך הדין יליד קנטקי שעלה לגדולה דווקא באילינוי, שם עזר להפוך את המפלגה הוויגית המתפוררת למפלגה הרפובליקאית שתאמינו או לא, נחשבה לליברלית מבין המפלגות הגדולות באותה תקופה (אם כי רוב חברי המפלגה, כולל לינקולן, ראו באדם הלבן גזע עליון). לאחר שנבחר לכהונה שניה, חרף המלחמה העקובה ביותר בדם שהתנהלה אי פעם על אדמת ארצות הברית, החליט למקד את פועלו בשתי מטרות עיקריות. הוא פעל לסיום המלחמה בהסכם עם ממשלת הקונפדרציה, תוך סרוב להכיר בה כישות מדינית נפרדת ובמקביל, לקדם את אישור התיקון ה-13, שלמעשה יחזק את הכרזתו על שחרור העבדים ממדינות הדרום כשנתיים לפני כן.

למרות שהנשיא תומך בביטולה המוחלט של העבדות, הוא לא יכול לשנות את החוקה. לשם כך, נדרשת מסכת של מניפולציות והבטחות פוליטיות לחברי הקונגרס המתנדנדים. צוות מיוחד ממונה לשכנוע הקולות הצפים ולינקולן עצמו מקפ]יד לציין בכל הזדמנות עד כמה הוא מאמין שהתיקון חשוב ועושה צדק עם הכרזת האבות המייסדים כי כל בני האדם נוצרו שווים. חוץ מנשים, הן יחכו עוד 55 שנה לזכות הצבעה. באופן פרדוקסלי, הוא גם צריך לעכב את הנצחון הצפוי במלחמה בכדי למנוע מהקונגרס להרגיש שתיקון החוקה לא רלוונטי וחשוב יותר לטפל בפצעי הקרב במדינות בהן העבדות כבר בוטלה.

מדובר בפרשה מרתקת בתולדות ארצות הברית, לה היו אחראים אנשים בעלי ראיה חדשנית לזמנם ונחישות בלתי מתפשרת להשיג את מטרותיהם למען העם ולמען הדורות הבאים. לצערי, הסרט שמתאר פרק כה חשוב זה בהיסטוריה האנושית, עושה זאת כל כך רע. אני יודע שסטיבן ספילברג נוטה קצת לקיטש, אבל לרוב הוא מאזן זאת בסצנות מבויימות היטב וגישה כללית של עוצמתיות בדיוק מהסוג שמסך הקולנוע נועד להכיל. ב"לינקולן", הוא מנסה את ההפך. סיפור שהיה יכול להיות אפי, מרוכז לחדרי חדרים ולהרבה מאוד דיונים פוליטיים ודרמות אישיות. זה היה יכול להיות מצוין, אבל זה לא.

למרות מספר רגעים מוצלחים, הסרט מלווה לכל אורכו בתחושה של חוסר יכולת להפתיע. תוצאות ההצבעה והמלחמה ידועות הרבה לפני הצפיה לבערך כל מי ששמע פעם את שמו של הנשיא המזוקן. זה לא אומר שאין מקום לשחק עם הפיתולים שבין כתלי הבית הלבן והקונגרס. כל כך הרבה מונח על הכף וכל קול קובע. מוזר שהתסריטאי טוני קושנר לא הצליח לדלות מאלפי המחקרים האקדמיים העוסקים בתקופה משהו מעבר לדרמה בינונית. הדמויות עוסקות בעניינים שברומו של עולם. מלחמת אזרחים, ביטול העבדות ועדיין, זה נראה כאילו הדבר היחיד שבאמת משנה הוא תוצאות ההצבעה. לא הדרך של לינקולן לנשיאות, או הקשיים וההשלכות הלא פשוטים שיבואו בעקבות שינוי החוקה. גם לא הצורך להתמודד עם הטבח בשדה הקרב. הדגש מונח על השאלה מי יצביע בעד ומי נגד.

אני חייב לומר שאכן ניכרת השקעה בחקירת הנושא. לכל חבר קונגרס יש שם ופנים וסיפור משלו והדרך לפנות אל כל אחד מהם שונה לחלוטין. מצד שני, הסרט לא נקרא "הקונגרס האמריקאי", הוא נקרא "לינקולן". זאת אומרת שכל הליך החיזור אחר הקולות והדילים הפוליטיים המפוקפקים נעשה דרך עיניו של אדם שאינו רשאי להיות נוכח באולם בזמן ההצבעה. הוא גם לא נלחם בשדה הקרב ולא מפקד ישירות על התנהלות החיילים. הוא אפילו משתדל שאף אחד לא ידע שיש לו קשר כלשהו לעסקנות פוליטית מחוץ לעיני הציבור. את זמנו הוא מעביר בעיקר בקרב משפחתו, יועציו ואזרחים שמבקשים ממנו לסייע בשימור דוכן שנשיאים קודמים הבטיחו לסבא שלהם.

כאן נמצאת הבעיה הגדולה בסרט. אברהם לינקולן היה, על פי עדויות, נואם מרשים ולוחם תקיף כנגד העבדות. דניאל דיי לואיס, אותו בחר ספילברג לגלם את התפקיד, מצליח לחקות את שפת הגוף של הנשיא ויתכן שגם את אופן דיבורו (אין הקלטות של לינקולן, דיי לואיס בנה את המבטא בעצמו), אבל הוא לא משכנע כמנהיג האומה. הוא מדבר בשקט, דופק על השולחן כדי שמישהו ישים לב אליו, נכנס לחדר דרך הצללים ובוהה ללא ניד עפעף בזמן שאחרים קולחים סביבו. חצי מהטקסט שלו מבוסס על ציטוטים מהתנ"ך ומשייקספיר ומסיפורים שלא באמת קשורים לכלום, אבל מזכירים לכולם שהוא ינקי אמיתי. סביר להניח שאם ישאלו אותו מה הוא רוצה לארוחת בוקר, יספר על שני חקלאים ממיסיסיפי שהתחתנו בטעות זה עם זה בזמן שרבו אם לשור שלהם יש כתם לידה בצורת אננס. אלה סיפורים נחמדים, אבל אם היעוד שלהם הוא לבסס את דמותו של לינקולן כאדם משכיל ומחובר לעם, המועמד האידיאלי לנשיאות הוא הסבא ממשפחת סימפסון שאפילו חולק את אותו שם פרטי. טוני קושנר כתב את אברהם לינקולן, אחד המנהיגים הדגולים בתולדות העולם המערבי, כיאיר לפיד מינוס הכריזמה.

עוד השוואה למונחים ישראלים: הביצוע של דניאל דיי לואיס, אותנטי ככל שיהיה, מזכיר יותר חיקוי ב"ארץ נהדרת". האיפור ושפת הגוף מושלמים, השחקן מאחוריהם סופר מוכשר, אבל הטקסט מתמקד בחזרה על מאפיין אחד ספציפי שמזוהה עם הדמות ומודגש על חשבון תכונות מחמיאות יותר. אולי זה לא כזה מפתיע בהתחשב בכך שהסרט היחיד שקושנר כתב לפני כן הוא "מינכן", הנסיון הלא מוצלח של ספילברג לרדת לעומקו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

על הצד החיובי, שחקני המשנה מפצים במידה מסוימת על השעמום של הדמות הראשית. סאלי פילד מרשימה בתור מרי טוד לינקולן, הגברת הראשונה, שסובלת ממיגרנות ודכאונות מאז שכלה את בנה מחוץ למסך. אחרי הרבה זמן מחוץ לאור הזרקורים, פילד טובה מתמיד ומוסיפה כמויות נדיבות של רגש ומטענים אישיים לכל סצנה בהשתתפותה. כמובן, זה לא מכפר על תסריט ובימוי לא מוצלחים. כל סצנה עם סאלי פילד משוחקת היטב, אולם נראית קצת לא שייכת. היא כמעט ואינה מדברת עם דמויות שאינה נשואה להן ומתעסקת כמעט אך ורק בטראומות שלה. נדמה כאילו נכתבו שני תסריטים שיכלו לשמש את הסרט, אחד על הזוג לינקולן ואחד על פעילות פוליטית והראשון נזרק לפח, פרט לסצנות של מרי טוד שחוברו בגסות לתוך הסרט הסופי. פרט לפילד, מקשטים את המסך טומי לי ג'ונס, דיוויד סטרת'יירן, ג'יימס ספיידר, ג'ון הוקס, טים בלייק נלסון, האל הולברוק וג'ייקי ארל היילי וכולם עושים עבודה טובה. גם ג'וזף גורדון לוויט לוהק כבנם הבכור של הזוג הראשון, אולם נראה שהוא לא לגמרי בטוח מה הוא עושה כאן. יש לו מבט מבולבל שלא עוזב את פניו והטקסט שלו יבש ואחוז ניכר ממנו הוא נהמות.

הכשלון העיקרי של הסרט נובע משילוב לא נכון של מרכיבים. מילא זה שהמלחמה כמעט ואינה זוכה לביטוי לעיני המצלמה. מילא אי דיוקים היסטוריים כמו שימוש בדגל לא נכון בשביל אנשי הקונפדרציה והעלמת אדריכלים חשובים של התיקון ה-13. מילא שרוב השחקנים השחורים בסרט מופיעים ללא יותר מסצנה אחת ורובם אפילו לא מוצגים בשמם. מילא שלינקולן מוצג כטרחן אנמי במקום כמנהיג כריזמטי שמסוגל לסחוף אחריו את ההמונים במחי נאום אחד. מילא שהקונגרס מוצג יותר כתחרות העלבות סטייל "8 מייל" מאשר כמקום שיכול להשפיע בצורה כלשהו על גורלה של אומה שלמה. מילא שהמשפחה של הנשיא נדחפת בכח לכל מיני סצנות ומצליחה בעיקר להרוס את הרצף העלילתי עם קיטש חסר טעם. מילא שכל הליך החיזור אחר קולות מתנדנדים מוצג כהבטחת ג'ובים ומשחקי קלפים לאור נרות. מילא... בעצם, טעיתי. זה לא שהמרכיבים משולבים לא נכון. הם משולבים היטב כדי ליצור סרט גרוע שמחטיא לחלוטין את חשיבותו של ביטול העבדות.

חודש מהיום, "לינקולן" עשוי להיות מוכתר כזוכה האוסקר לסרט הטוב ביותר של שנת 2012. אם זה יקרה, אני חושב שאבין למה. הוא מחזר אחר הקהל, משתדל לא להבהיל אותו ולא להקשות עליו עם חשיבה מעיקה, תוך שהוא מבהיר היטב מי הטובים בסיפור. כריגושון פשוט להבנה שמשתמש בסמליות בשקל לשם העברת מסרים ידועים מראש, הוא עובד מצוין. חבל רק שהסרט עוסק במלחמה, זכויות אדם ושינוי חוקתי בעל השלכות חברתיות וכלכליות חסרות תקדים. אלה לא נושאים קלילים ואם כבר ספילברג משקיע בהפקת סרט עליהם, עדיף שיתייחס אליהם בכבוד ולא יסתתר מאחורי פרגוד בדוגמת פסים וכוכבים. בדומה ל"חייו של אמיל זולא", זוכה האוסקר מ-1937, שהעלים כמעט לחלוטין את מעורבות האנטישמיות בסיפור בכדי להיות דרמה משפטית נוחה לעיכול, לינקולן מתעלם מהדברים הרעים שמגיעים עם הטוב העליון ומהעדות הקשה שלהם על ארצות הברית של התקופה. כיום, ברור לכל אדם נאור שאין בעולם הזה מקום לעבדות, אולם לא כך היה הדבר בזמן כהונתו של אייב הישר. הסרט נפתח עם מראות קשים ואז עובר להתחנפות לנשיא. הוא ממשיך להחניף ולהתחמק משאלות נוקבות מכאן ועד סופו. התוצאה היא דרמה היסטורית שגורמת ל"ג'אנגו ללא מעצורים" להראות כעדות כנה יותר על התקופה.