זקנה היא דבר מפחיד. בניגוד למחלות שונות, תאונות ומעשי אלימות, אי אפשר לבטל את הזקנה במחשבה ש"לי זה לא יקרה". זה קורה לכולם, אלא אם נגדעו חייהם בידי אחד הגורמים להלן. מפחיד להכיר אדם בריא ולדעת שיום אחד, יפול קרבן לנגעי הזקנה ומפחיד לא פחות לדעת שאם אשרוד מספיק זמן, מצפה לי גורל דומה. הרפואה אמנם מצליחה לדחות את פגעי הזמן יותר ויותר, אבל טרם נמצאה הנוסחה לחיי נצח.

מצד שני, זקנה יכולה להיות גם דבר יפה. זה השלב בחיים בו אפשר לקחת הפסקה מלחצי היומיום ולהשקיע בדברים הקטנים. עשורים של נסיון מעניקים פרופורציות ודברים שנראו בעבר כאיומים ונוראים, הופכים עם השנים למטרדים פעוטים ונוחים לביטול. חלק מהאנשים נעשים רגזנים יותר בשיבתם, בעוד אחרים נעשים חברותיים יותר, או לפחות סבלניים ביחס למצבם בעבר. ז'ורז' ואן הם זקנים מהסוג השני. הם מעריכים את הדברים הקטנים וכל דקה אותה יוצא להם לבלות יחד. אין להם סיבה למהר לשום מקום ועדיף מבחינתם לראות קונצרט או להיפגש עם בתם, מאשר להתמלא דאגה מכך שניסו לפרוץ להם לדירה. הם מסוג האנשים שעברו מספיק שנים ביחד בכדי להפתיע זה את זו רק לטובה.

יום אחד, אן הופכת להיות זקנה מהסוג הראשון. ארוע מוחי מותיר אותה משותקת בצד ימין והופך אותה תלויה בז'ורז' לביצוע פעולות יומיומיות כמו התלבשות והזזת חפצים. כפנסיונר שאשתו היא חברתו היחידה, אין לז'ורז' בעיה להישאר עם אהובתו אפורת השיער ולעזור לה להסתגל למוגבלותה החדשה. ברור שהוא חושש שהמצב יחמיר וגם היא לא הכי אופטימית, אבל העיקר שהם מסוגלים להתגבר על המכשול הזה ביחד.

כסרט של מיכאל הנקה, "אהבה" מפתיע במידת הרגש הקיימת בו. הוא לא יושב ומנתח את מהות השם הבומבסטי שמעטר אותו ולא מכניס בכח דרמות שלא יכולות לקרות לכל זוג בגיל הזהב. העלילה די פשוטה ועיקר ההתרחשויות הן בסצנות שקטות ורגועות כלפי חוץ, המסתירות סערה גדולה הקיימות מבפנים. הנקה אוהב להתיימר וסביר להניח שבחר את שם הסרט מתוך כוונה שיתעסקו בו ויחפשו דרכו משמעויות עמוקות על טבע האדם והרגש הלא ברור הזה שנקרא אהבה. מצד שני, הסרט מתאפיין בחוסר סרבול ונדמה כי מה שרואים, זה פחות או יותר מה שהתכוון המשורר.

אהבה לוקח רעיון פשוט ומשאיר אותו כזה, כאשר הוא משאיר לשחקנים את העבודה הקשה. הם צריכים להביע את הרגשות שלא בדיוק מבוטאים במילים ועושים עבודה ראויה לשבח. עמנואל ריבה מפחידה מרוב שהיא אמינה כאישה מוכת שבץ, בעוד ז'ן לואי טרינטיניאן, גם אם אינו טיפוס מעורר הזדהות במיוחד, מצליח להעניק לז'ורז' את העומק הנדרש מגבר דואג שחשוב לו לשמור על ארשת של שליטה במצב. הכימיה בין השניים מעולה ואפשר להאמין שהם זוג גם במציאות, או לפחות חברים ותיקים.

בכל זאת, משהו כאן לא עובד. קודם כל, איזבל הופר, בתפקיד בתם של ז'ורז' ואן, היא רובוט. כל תנועה שלה נראית כמו מילוי ישיר של הוראות בימוי, ללא טיפה של מחשבה או שחרור. היא צועדת ארבעה צעדים, עושה סיבוב של 35 מעלות, מביטה על כסא, הולכת שני צעדים ומתיישבת עליו. קשה להאמין שבמאי יתן לשחקנית להתנהג בכזו נוקשות ועוד ישתמש בחומר המצולם למוצר הסופי, אבל עובדה שהנקה החליט להשאיר את הסצנות העציות בסרט. זו לא רק הופר. כל שחקן בסרט, פרט לשני הראשיים, נראה כאילו הוא משנן את התסריט בזמן הצילומים ולא מבין מה בכלל המטרה של הדמות שלו. צריכים אנשים מוכשרים לתפקידים הראשיים, אבל הדיסוננס בין היכולות שלהם לבין האנמיות של שאר הדמויות, בהחלט צורם.

עוד עניין הוא שאין לסרט כמעט עלילה. יש את הסיפור הבסיסי ואת שם הסרט שאמור לנסוך לתוכו ערך מוסף, אולם כלי הקיבול גדול מכדי שיתמלא מכמות כה דלה של תוכן. כלל בסיסי בכתיבה הוא שצריך קונפליקט בכדי להניע את העלילה. פועל יוצא מכך הוא שאחרי הקונפליקט, מגיע החלק הבא של הסיפור שמסדר מחדש את הדברים, לטוב ולרע. פרט לכמה סצנות של הקדמה, יש באהבה רק קונפליקט והוא לא מקדם שום דבר. באמצע הדרך, הסרט מפסיק להתפתח וכפי שז'ורז' מציין בעצמו, יום אחד זה יגמר. אין התחיבות מתי, רק שזה אמור לקרות ועד אז, לא יהיה משהו דרמתי. בשלב הזה, הסרט הופך לשילוב מוזר בין משעמם למפחיד וזה למעשה כל מה שיש בו. היה יכול להתקיים כאן יותר עניין, בעזרת דמויות משנה מוצלחות, או מערכה נוספת, אבל אין. הסיפור, שאינו מבקש למתוח או להפתיע, עקבי בהתעקשותו שלא לעשות מעבר למה שכבר נעשה. כלומר, מגיעה נקודה שממנה הוא בקושי זז.

ניתן להוסיף לכך את חיבתו של מיכאל הנקה לשוטים ארוכים ושקטים. חלקם מרשימים מבחינת הנדסת הסצנה, אבל אין שום דרך בה דקה ארוכה של שאיבת אבק ללא מילים תורמת לסיפור. באחת הסצנות, בה נפגש עם הזוג תלמיד לשעבר של אן, שהפך לפסנתרן נודע, מצאתי את עצמי, בשיא הקלישאתיות, מתעניין יותר בדוגמה על השטיח בסלון של ז'ורז' ואן, מאשר בדיאלוג. מאז זכייתו בפסטיבל קאן, אומרים שזה סרטו הנגיש ביותר לקהל הרחב של הנקה, אבל הכל יחסי והסרט עדיין פונה לקהל מצומצם שגם ככה חושב שהנקה גאון.

כמה שהוא משעמם, הסרט לא השאיר אותי אדיש. הוא אפילו מאוד יעיל בלגרום לזקנה להראות מזוויעה ומייאשת. זה אחד הסרטים הפחות נעימים לצפיה שחוויתי, אבל לא כי הוא גרוע, או מנסה להיות קשה. לצורך השוואה, הגרסה האמריקאית של "משחקי שעשוע", אחד מסרטיו הקודמים של הנקה, הוא אחד הסרטים השנואים עלי ומהקשים ביותר פיזית לצפיה, בגלל שימוש מופרז בגוונים בהירים שעושים כאב ראש. אהבה לא גורם לחוסר נעימות בצורה הזו, אלא בצורה יותר ראויה להערכה, כזו שעובדת מבלי לגרום לסבל גופני. הוא באמת מטריד והמשחק המצוין של עמנואל ריבה הוא הסיבה העיקרית לכך. הסרט מזכיר לי דברים שנתקלתי בהם בעבר בתוך המשפחה ואני מאוד לא רוצה להיתקל בהם בעתיד, אף על פי שהם בלתי נמנעים.

אהבה מציג כמה רגעים של בימוי מוצלח, לצד הופעה מעולה של השחקנית הראשית. עם זאת, הוא לא עושה הרבה מעבר. היה למיכאל הנקה רעיון שאני מניח שקשור לאופן בו אהבה מחזיקה אנשים ביחד למרות כל הקשיים, אבל אני חושב שהוא שכח כמה דברים בדרך. הרגשות מבוטאים בליהוג מתמשך ויבשושי ובסיפורים חסרי פואנטה. המבט בעיני השחקנים עושה עבודה טובה בהרבה מהטקסט המונח בפיהם ומכיוון שמדובר בבמאי/תסריטאי שנוהג לנתח את הסרטים של עצמו תוך כדי כתיבתם, אני באמת לא יכול לדעת האם הצד המילולי כה סתמי בכוונה תחילה. אני יכול רק לומר שעלי זה לא עובד. אני רוצה את הדמויות שלי עם תגובות פחות מחושבות ואת העלילה שלי מתקדמת בקצב שמתאים למסגרת של שעתיים ושבע דקות. אני רוצה בימוי שלא נעשה רק לשם הבימוי, אלא משרת את הסיפור בצורה יעילה. אם כל סצנה בסרט הייתה חצי מאורכה, הדבר לא היה משפיע על העלילה, או על המסר, בשום צורה. זה מקסימום היה מעניק לסרט את הקצב שחסר בו.