כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    אין כמו קולנוע!

    על סרטים, על איך שהם עובדים, על איכויותיהם ומשגיהם. לעיתים גם על טלוויזיה ויתר סוגיות תרבות.

    0

    בלדה לאביב הבוכה - על הדבש, העוקץ והבורקס

    1 תגובות   יום חמישי, 31/1/13, 21:42

    איך ירגיש לכם בן אדם שמהותו היא ניכור? אני מתכוון לנוכרי המושלם. תכניו ורעיונותיו אינם תכנים ורעיונות, אלא הם אמצעים להרחקה. אדם המחפש את המוזר ומעמיד אותו בפניכם. תכנוהו אדם או שמא רק "סוכן הזרוּת"? נעריך אותו? מפתה לומר שכן נעריך, אנו נוטים להעריך את מי שמעמיד את הזחוחים במבוכה, ולכן אקשה. אפילו המבוכות שמביך מיודעינו החדש אין בהן עומק, מסתורין או שגב. זוכרים את הג'וקר מהאביר האפל? אז אותו הדבר אבל שעל דגלו לא חרוט רשע אל חרוטה האוקוורדיות. ומה תאמרו על סרט כזה? ומה תגידו אילו הוא היה ישראלי? לטעמי "בלדה לאביב הבוכה" הוא אותו הג'וקר המסוים שתיארתי, ג'וקר הכזבים והזרות.

    ''

    סיפור הסרט: משה טאווילה מקים אנסמבל לקראת מותו של חברו הטוב, אברהם מופרדי, ושותפו המוזיקלי לשעבר לאחר 20 שנה שלא נפגשו ובהם טאווילה לא ניגן. הוא אוסף נגנים שונים ממגוון כפרים ולכל אחד סיפורו שלו. ביחד עם בנו של מופרדי הם מצטרפים ומנגנים לחבר הגוסס את הבלדה לאביב הבוכה שאותה חיברו השניים יחדיו, ואשר מעולם לא נוגנה. את סרטו השני מציג הבמאי בני תורתי לאחר סרטו הראשון "כיכר החלומות". בעוד שסרטו הראשון עסק באהבה לקולנוע מציגה סרטו השני חיבה וגעגוע למוזיקה, שונה מהמוזיקה העכשווית, מוסיקה של פעם. משום שזהו אינו סרט ראשון אקרא לו "סרט נִיכּוּרים".

    רוצים ספוילר? לא תקבלו. ולא מטעמי נחמדות אלא מטעמים לוגיים צרופים. פשוט קשה להרוס סרט שכל פרט שלא תדעו עליו לא יפחית מהאימפקט שלו. כשאין עלילה אי אפשר להרוס אותה כשם שאי אפשר לעורר את קנאתו של מי שלא הריח ריחו של רכוש מימיו. אתם מבינים, היש ישנו והאין איננו ואל תבקשו ממני לספר לכם על האין כי אני לא יודע עליו כלום. ניתן להסיק מדברי את חווית הכלום שנותרת מהסרט. זהו לא כלום של מה בכך, אלא שזהו גם אינו כלום של מי יודע מה. עלילות הסיפור מתחילות כולן באופן שגרתי. יש סיפור של צעיר מול זקן, רשע מול טוב לב, ילדה ללא אב ואביה שנעלם וחוזר, חברות רבת שנים ששותפיה נתרחקו והנה הם משיבים את ידידותם ועוד כהנה וכהנה. ככל שהסיפורים נפתחים בהכנה לקיטש כך הם יסגרו באופן סתום וחסר פשר. העלילה מתגלגלת באופן הרמטי והצופה מרוחק ממנה. הרגשות לא צפים אלא מוטבעים.

    הסרט מזכיר את סרטי אבי ביטר. התכנים איטיים, הדילמות פושרות והרגשות כבר מוכרים מכל סרט שראיתם אי פעם. הסרט מזכיר את נפוליאון דיינמייט. התכנים איטיים במכוון, הדילמות פושרות עד כדי צחוק בקול רם והרגשות כה מוכרים שעולה תחושת מודעות עצמית בוטה. הסרט מזכיר את מערבוני הסמוראים. התכנים איטיים ודרוכים, הדילמות פושרות באיפוק מפעים, והרגשות כבר מוכרים ואתם מכירים את איך שהם מוכרים ורוצים להכירם שוב. הסרט מזכיר את טרנטינו. התכנים איטיים כמחווה לסרטים איטיים, הדילמות פושרות בתחכום וערניות, והרגשות מוכרים ולכן לא כזה אכפת לכם מהם.

    מודבר בסרט שהוא קולאז' כשם שהוא פאסטיש. הערק ששותים כולם כל הזמן (כל הזמן!) בסרט הוא הערק שאתם מכירים, זה עם הפקק הירוק, כך שהמציאות הידועה שנוכחת בכל קיוסק קופצת אליכם מהסרט. כל סצנה חדשה מראה שחקן חדש בסרט, וזה תמיד השחקן שהייתם מצפים לראות בסרט שכזה. התפאורה נראית כמו אולם אירועים נובורישי חדש שכולו אומר פאר של אותנטיות. שמות היישובים נשמעים כמו נלקחו ממדינת ישראל אלטרנטיבית עם אזכורים רבים ליהדות ולעבודת הארץ. הרשעים (והם רשעים במובהק) נראים כמו אויב פוטנציאלי לטינטין.

    כאמור פה, נותרתי פעור פה. לא מצאתי את ידי ורגלי בין המוזרויות, ולכן זימנתי בעזרת האינטרנט את יתר המבקרים ודעותיהם אודות הסרט. הרי סטטיסטיקה מרושלת קמעה של קביעותיהם והבחנותיהם מאת כמה מבקרים. זאת נוסחא סטטיסטית שפותחה, אגב, על יד ממציא הסטטיסטיקה - סטס טיסטיקה. הרי היא לפניכם:

    חשיבות המוסיקה 4\4, דמיון למערבונים וסמוראים 4\4, רקע של מדינה לא ברורה ויקום עצמאי 4\4, התרפקות על העבר 3\4, רישול מכוון 2\4, משחק מוצלח 2\4, עדינות 2\4, מלנכולי 1\4, דמיון לטרנטינו 1\4, דמיון לקוסטריצה 1\4, דמיון לאחים בלוז 1\4, חשיבות הריקוד 1\4, רישול לא מכוון 1\4, קונפליקטים פשוטים ומהירים 1\4, שימוש מעניין בקלישאות 1\4. (הביקורות לקוחות מ"הארץ", סינמטוסקופ, סריטה ואתר הסרטים "סרט").

    בנוסף, למען האובייקטיביות, זימנתי דעות נוספות, הפעם של טוקבקיסטים. "אוהבת קולנוע ישראלי" הרגישה שהסרט היה "ליד...". הוא צפוי וזה הפריע לה והסיפור לא התפתח. לעומת זאת, "חבר אקדמיה" יצא בדעה נחרצת הרבה יותר. הוא אהב את הרעיון אבל הסרט נכשל בביצועו, כמעט בכל פרמטר. למעשה הוא לא הצליח להבין אם מדובר בפארודיה. גם הוא הרגיש שיש דמיון לטרנטינו, אבל בתור אוהב טרנטינו הוא לא הזדהה לגמרי עם ההשוואה (הוא מאמין שטרנטינו יותר טוב). מיהי נוספת בשם "בלה בלה" חלקה יותר מחמאות. אפילו שתי נערות רוסיות שהיו לידה באולם נהנו, והן לא מזרחיות. גם היא חשבה שזהו סרט שונה. "מגיב חפוז", בעל הכינוי המוצלח ביותר ביניהם, חשב שהסרט יפה אבל מוזר. העמדה שלו אכן מתקבלת על הדעת. אם אתם שואלים את עצמכם למה המבקרים קיבלו סטטיסטיקה והטוקבקיסטים לא, אז זה נטו עניין של יוקרה.

    עד כאן לאמפיריות של הביקורת. נחזור לסרט. ל"בלדה לאביב הבוכה" אין זמן ואין מקום (הוכח סטטיסטית). אך אם נדייק, יש לו כמה זמנים וכמה מקומות. השפה היא עברית, הלבוש הוא ישן, המכוניות ישנות מעט פחות והמיקום הוא ישראל אמורפית. השחקנים מזרחיים, המוזיקה מזרחית, כלי הנגינה נישאים ככלי נשק והערק נשפך כמו מים. ממה מורכב העולם הייחודי של הסרט? מסטריאוטיפים. זהו עולם מזרחי בעל שמות מזרחיים ומוזיקה ותרבות ומנהגים מזרחיים. השפה היא עברית, השתייה היא עברית, הכוכבים הם עבריים, אך מדינת ישראל אין. אם בודקים את "בלדה לאביב הבוכה" בציציות מתקבלת קריאת תגר על ההווה של ישראל. הסיפור של הסרט מתרחש בתוך עולם אגדה של ישראליות מופשטת ואמורפית. כתמים של זהות לאומית מרכיבים את הרקע של העלילה. תורתי נותן לסיפורו להתרחש בישראל שבה כולם מזרחיים ואין אשכנזי אחד. כלומר, לא מדובר רק בסרט בעל ערגה לעבר (כאמור, הוכח סטטיסטית), אלא בעל ערגה ליקום מקביל ובו ישראל מקבילה. מעבר להכל, מקבילה בו תפיסת המוזיקה. גיבורי הסרט נכספים, אוהבים, ומחזרים אחריה כאישה. הכבוד שחולק לה עולמו של הסרט הוא כבוד למוזיקה שאנו מכירים לרוב מעולם המוזיקה הקלאסית. "בלדה לאביב הבוכה" הוא קולנוע אלטרנטיבי במובן הכי עמוק. מתוך המציאות המוכרת לנו של מוזיקה מזרחית, ישראליות וקולנוע של בורקס הוא בורא אפשרויות שונות. בפילוסופיה קוראים לזה מודאליות, אבל לצורך העניין נקרא לזה מגניב.

    אלטרנטיבה או לא, זהו לא סרט מחאה. אמנם הוא מעמיד אלטרנטיבה באופן לא שגרתי, אך זוהי אלטרנטיבה לא בוטה. הסרט קורץ לנו תדיר ואנו מפתים לעקוב אחר מבטו. לפיכך, יש גם קריצה בביקורתו. קולנוע נוקב סטנדרט נוהג לנעוץ מבט עז בעיני הצופה, אך "בלדה לאביב הבוכה" רק מסמן לו בעיניו שייקח את הכל בקלות. האין איננו אך העין ישנה ועפעפיה מתכווצים ומתרפים. המגמה הלבבית-קריצתית ב"בלדה לאביב הבוכה" מזכירה קלות רוח וחוכמת חיים עגנונית. לא אשקר, חסרה הזווית האלוהית והנשגבת שנוכחת אצל עגנון. אבל בחיים חסרונות הם בחזקת שכיח ויתרונות הם בחזקת נדיר והכי קל יהיה לקחת סרט חדש ולתלותו הפוך בכיכר העיר, אבל אנו טובים מכך. התחושה הסופית של הסרט היא הנועם שבסיומו. באנו אליו, ראינו אותו, נצא ממנו. תופפנו, חוללנו וסיימנו. הלב רגוע, הרווחה נוכחת והשלווה קורמת עור וגידים בעורנו ובגידינו. לא למדנו אף דבר חדש, מלבד שמאסה נפשנו בחידושים. סרט הניכורים זוכה פרסי אופיר של בני תורתי אינו קולנוע רגיל, לטובה ולרעה, והרישול שלפעמים מחמיא לו לעיתים גם גורע ממנו. אבל יצאתי בתחושה טובה. בכל זאת, אני לא רגיל שקורצים אלי כל כך הרבה.

     

    ''

     

    "בלדה לאביב הבוכה". ישראל, 2012. במאי: בני תורתי, משחק: אורי גבריאל, ניר לוי, אדר גולד, אשתאר, מארק אליהו. מוזיקה: מארק אליהו. אלכוהול: הרבה. כיף: כן.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        8/2/13 20:57:
      סרט אש

      ביקורות נוספות

      עדיין לא התפרסמו פוסטים בבלוג הזה.

      ארכיון

      פרופיל

      AvnerEfi
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין