כשחוקרים מהעתיד ירצו ללמוד לעומק על העולם בשנים שאחרי פיגועי ה-11 בספטמבר, הקולנוע האמריקאי יהיה מקור נהדר להיעזר בו. במאים כמו ספייק לי, אוליבר סטון ומייק בינדר (Reign Over Me) בחרו להתמקד בחיי היומיום של תושבי ניו יורק בזמן ההתאוששות מהטראומה, או במהלך התרחשותה. פול גרינגרס בחר להציג את הסיפור מנקודת המבט של המחבלים ב"טיסה 93". קתרין ביגלו, שהייתה עד לפני כמה שנים במאית בינונית ולא מוכרת במיוחד, זכתה באוסקר בזכות התמקדות בהשלכות הפיגועים על פני השטח, לא בארצות הברית, אלא בבסיס הבית של המפגעים. "מטען הכאב" לווה יחידת חבלנים בעירק, המתמודדים ללא הפסקה עם הלחץ של משחק באש בלב אוכלוסיה אזרחית עוינת. במקום לחזור להתעסק בשודדים חובבי גלישה, או בלשים את הריסון פורד בתוך צוללת גרעינית, קתרין ביגלו בחרה להמשיך ולשתף פעולה עם מארק בול, תסריטאי "מטען הכאב" ולהרחיב את היריעה סביב סיפור המעורבות הצבאית האמריקאית בארצות האסלאם.

הפעם, מתמקד הסיפור במצוד אחר אוסאמה בן לאדן, ה-אוסאמה בן לאדן. זמן קצר אחרי ה-11 בספטמבר, מגיעה לפקיסטן סוכנת CIA צעירה ונחושה בשם מאיה. למרות העדר נסיון בשטח ומראה שברירי ומעונב, מאיה באה כדי לגרום לאנשי אל קאעידה להצטער שאי פעם למדו איך נראה מטוס. היא לא מרביצה להם, או יורה או עושה כל דבר שרמבו היה עושה במקרה כזה. היא מנהלת חקירה. כמובן, חקירת מחבלים לא נעשית על ידי זימון מסודר לתחנת המשטרה. מאיה היא הצד הפקידותי בצוות שלוכד חשודים בהשתיכות לארגון אל קאעידה ושלוחותיו ומוציא מהם תשובות בכח, או ביותר כח.

את העינויים בפועל עושה לרוב דן, טיפוס מגודל וחברותי להפליא בהתחשב בכמות האנשים שכמעט הטביע בעזרת סמרטוט רטוב. העינויים אינם צורה פופולרית בתקשורת להוצאת מידע, אבל הם עובדים ומאיה, שבהתחלה עוד מהססת מעט לפני מבט בעציר תחת חקירה, מתרגלת במהרה לסידור ורואה בו חלק הכרחי בחליבת מידע שיכול לסייע במניעת הפיגוע הבא. היא גם יודעת שכמו כל אמריקאי, או למעשה כל מי שנתפס כמערבי מדי, היא עלולה להיות מסומנת כמטרה בידי ארגוני הטרור, אפילו בלי קשר לעבודתה.

עניין העינויים עורר לא מעט פולמוס בתקשורת האמריקאית עם יציאת הסרט. רבים טוענים כי דרכי החקירה המנוגדות לאמנות בינלאומיות, מוצדקות בידי ביגלו ובול וכי הסרט מציג אותן כדבר שיש להתמיד בו לשם השגת פרטים חיוניים. מנגד, הממשל האמריקאי וה-CIA חוזרים ומזכירים כי ארצות הברית אינה נוקטת באמצעים שכאלה כנגד עצירים וכי הפעולות המוצגות בסרט הן פרי הדמיון של יוצריו. ברוב המקרים, הכחשות כה נמרצות מרמזות על כך שיש דברים בגו.

הסיבה שאני נוטה להאמין דווקא לגרסה של "כוננות עם שחר", היא שמארק בול הוא לא תסריטאי הוליוודי שמחפש לייפות או לכער את המציאות בהתאם לכללי המשחק המקובלים בתעשיה. הוא התגלגל לכתיבת סרטים די במקרה, לאחר שמאמר שכתב עבור פלייבוי, עובד בידי פול האגיס לסרט "בעמק האלה" ומארק בול קבל קרדיט על הסיפור. גם "מטען הכאב" התחיל את דרכו כמאמר שכתב עבור המגזין והתבסס על שהייתו בקרב יחידת חבלנים בעירק, תוך החשפות לעבודתם הסיזיפית ולשנאה מולה הם נאלצים להתמודד מצד תושבי האיזור. מתברר שבאמת שווה לקרוא פלייבוי בשביל המאמרים.

במקרה של כוננות עם שחר, בול ערך תחקיר מקיף על המצוד אחר בן לאדן, מצוד אשר נמשך קרוב לעשור בזמן כתיבת התסריט. אני מוכן לסמוך עליו שלא סתם לקח רעיונות שנזרקו לאוויר וחבר אותם לתוך טקסט המיועד להפקה. יש יותר מדי פרטים קטנים והם משתלבים זה בזה יותר מדי בטבעיות מכדי שיהיו נפיחה של כותב עם צמא לדרמה. לגמרי במקרה, עברתי בדרך לסרט ליד כרזה קטנה בה הופיע ציטוט של אלפרד היצ'קוק: "דרמה היא החיים בלי החלקים המשעממים". כוננות עם שחר הוא דוגמה לאמיתות המשפט. לאחר שהתסריט הושלם וההפקה הייתה מוכנה לצאת לדרך, הייתה זו המציאות שהשתנתה ומארק בול החל לכתוב את התסריט מהתחלה, הפעם עם דגש על עבודת השטח של סוכני ה-CIA. לטענתו, התחקיר שערך עבור התסריט שנגנז, התגלה כמאוד שימושי בכתיבתו של החדש.

לכוננות עם שחר יש שתי נשים שהופכות את המילים שכתב בול לסרט מרתק במיוחד. קתרין ביגלו, הבמאית, מסרבת ליצור את הרושם שזכתה באוסקר בשל הצלחה מקרית. המתח בסרט אינו נפסק ואפילו שידוע איך הסיפור עומד להסתיים, אלה הפרטים הקטנים שמרכיבים אותו שמאפשרים המון מרחב להפתיע. בניגוד ל"ארגו", המבוסס על פרוטוקולים שכבר נחשפו במלואם, כוננות עם שחר עוסק בארועים שחלקם עוד מסווגים כסודיים ביותר. ההתרחשויות הגדולות הופיעו במהדורות החדשות, אולם יש כל כך הרבה מידע שטרם הותר לפרסום, שרק הכרות אישית עם עוסקים במלאכה, יכולה ליצור אשליה כה אמינה של תעוד ישיר. זאת אומרת שאת המבצעים הצבאיים, החקירות הכוחניות וחוסר הבטחון שנובע מחיים בקרבת המבוקש מספר אחת בעולם, ביגלו הייתה צריכה לביים על פי הבנתה את צורך הקהל בריגוש, מבלי לפגוע באמינות של הסיפור. כוננות עם שחר מלא ברגעים מותחים, המבוססים במידה כזו או אחרת על המציאות ועל הסודות שרק למעורבים מותר לדעת. במהלך הסרט, יש קרוב לחצי שעה בה מאיה כלל לא מופיעה והדבר אינו מורגש. זה פשוט נראה כמו המשך טבעי לסצנה האחרונה בה הופיעה ונדרש כשרון רב ליצור כל כך הרבה עניין כשהדמות הראשית נעדרת מהמסך.

זה לא שמאיה היא דמות אנמית, או שג'סיקה צ'סטיין מגלמת אותה בחוסר כשרון. למעשה, מדובר באישה מרתקת שמתמחה בלהסתיר את רגשותיה מעיני הציבור, גם כשהיא סופגת מכה ישירה לבטן הרכה. צ'סטיין מחוברת היטב לדמות שלה, בלי לדעת אפילו את שם משפחתה. עמיתיה של הסוכנת עליה דמותה של מאיה בוססה (ושמה טרם הותר לפרסום), אומרים כי הדמות מהווה יצוג נאמן שלה, במיוחד בכל הנוגע לנחישות ורוח קרב במסגרת העבודה. מאיה אינה משתייכת לדרג בכיר, כך שהיא מוגבלת בפעולות עליהן היא יכולה להורות. למעשה, היא צריכה להעביר כמעט כל החלטה דרך הממונים עליה ולספוג בשקט את סרובם מטעמים פוליטיים. באחת הסצנות נרמז שמאיה השיגה נקמה קטנה בבוס וסדרה לעצמה ממונה גמיש יותר. זה לא מובע במילים, אלא במבטה ובדיבורה הקר של ג'סיקה צ'סטיין בלבד. היא לא מתנהגת כקיר נטול רגשות לכל אורך הסרט, אבל יודעת בדיוק מתי ולעיני מי לחשוף אותם.

כל עוד לא הוברר מה מהסרט מבוסס על שחזור מדויק של המציאות ומה נוצר מטעמים דרמתיים גרידא (מה שב"ארגו", למשל, היה מאוד ברור), כוננות עם שחר נהנה מהספק. בעוד עשרים-שלושים שנה, כשיתירו לפרסם פרטים מסווגים ו"מאיה" האמיתית תהיה מוכנה להיחשף, אולי יתברר שחלק גדול מהסיפור מצוץ מהאצבע. אולי העלימו את חלקם של אישים מסויימים בהתחקות אחר אנשי אל קאעידה, אולי דבריהם של בכירים הוצאו בכוונה מהקשרם. חידת העינויים לא בהכרח תפתר, מאחר ואם אכן היו שיטות חקירה אכזריות כמו אלה שמוצגות בסרט, אף ממשל לא יקח עליהן אחריות. כל זה גם לא משנה. כוננות עם שחר הוא סרט טוב בלי שום קשר לשאלה האם היו עינויים או לא היו עינויים. הוא מותח ומרגש, בלי להיות קיטשי או נטול הגיון פנימי. גם כשברור שעומד לקרות משהו רע, או איזה טוויסט בחקירה, מרתק לראות את האופן בו הדבר נחשף ומה אנשי ה-CIA יכולים לעשות בתגובה. לראות את הסרט ולא לדעת את הסיפור האמיתי מאחוריו, זה כמו לראות "טיטאניק" ולא להבין למה יש כל כך הרבה שוטים של קרחונים במהלך השעה הראשונה. סרט לא חייב להיות מדויק כדי להיות מוצלח, אבל עושה רושם שבכוננות עם שחר, נעשה מאמץ להשיג את שני הדברים.