כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';
    0

    "לינקולן", ביקורת

    0 תגובות   יום ראשון, 3/2/13, 19:11

    Daniel Day-Lewis as Lincoln in Spielberg's 2012 movie

     

    "לינקולן", בימוי: סטיבן ספילברג, תסריט: טוני קושניר.

     

    מעניין לראות איך יצא שיתוף פעולה בין במאי מהגדולים שיצא העולם לבין שחקן כביר מאין כמוהו. בעיקר כשמוסיפים למשוואה סיפור על דמות נאהבת ומיתולוגית כמו אברהם לינקולן. אין ספק, הסרט המעניין הזה אינו חף מבעיות. עשר הדקות הראשונות שלו נהדרות, ואז איבדתי אותו כמעט לגמרי לחצי שעה, ופתאום הוא שבה אותי שוב, לא הרפה למעט סצינה אחת או שתיים שהרגישו לי מיותרות. עיקר הסרט נשען על דיבורים, והוא בקלות היה יכול להיות הצגה נהדרת. הסרט מציג קונפליקט פוליטי ונותן לדמויות שלו לדבר, לדון ולריב עליו, כלפעמים הוא גם נותן להם לסטות מן אותו קונפליקט והדמויות מספרות איזה סיפור או מדברות על בעיות אישיות במקום. ואני חייב להודות שלפעמים זה נשמע כמו ברברת משעממת, אך רוב הזמן התסריט, הדיאלוגים והמונולוגים של טוני קושניר, התסריטאי, הם גדולים, מרתקים ולפעמים אף סוחפים. אך, במקום ש"לינקולן" יהיה אירוע קולנועי ענק, הוא מרגיש, ברובו לפחות, כמו שיעור היסטוריה. שיעור היסטוריה מרתק, ללא שום ספק, אך עדיין, לא היצירה הכבירה לה ציפיתי. 

     

    יש ל"לינקולן" שתי כוכבים ענקיים, האחד הוא הבמאי והשני הוא השחקן, והם שניהם אומנים דגולים ששווה להתעכב עליהם. ונתחיל עם הבמאי, סטיבן ספילברג. הוא אחד מהבמאים הפורים שעובדים כיום, הוא מרקד על כל ז'אנר אפשרי, ולרוב הוא עושה את זה נהדר, אך מצד שני הוא במאי מאוד טכני, שלפעמים נוטה לאובר-דרמטיות ורגש, ואף-פעם לא ממש הרגשתי שהוא מספר סיפורים ענק (כמו טרנטינו או קובריק), וזאת בגלל שהוא מביים תסריטים של אנשים אחרים, ולא בגלל שהסרטים שלו לוקים בחוסר בסיפור. והוא עדיין, אחד מהקולנוענים החשובים אי פעם, על זה אני לא מתווכח וגם לא אתווכח. הוא ביים יצירת מופת העונה לשם "אי.טי", סרט מושלם בעיניי ואחד מהסרטים הטובים שנעשו לעניות דעתי. הוא ביים סדרת סרטים מצליחה בטירוף ("אינדיאנה ג'ונס"), הכוללת ארבעה סרטים שהם (לפי הסדר); יצירת מופת, סביר, מעולה וסביר מינוס. בנוסף, יש לו כמה סרטים שאני לא בטוח אם אפשר לקרוא להן יצירת מופת, אך הן ללא ספק אדירות מבחינה קולנועית ומהנות מאוד ("מלתעות", "מפגשים מהסוג השלישי", "פארק היורה", "דו"ח מיוחד" ו"אינטליגציה מלאכותית"). הוא גם במאי סרטי איכות שאני מאוד אוהב ומעריך, סרטים אומנותיים לכל דבר בדוגמת "רשימת שינדלר" ו"להציל את טוראי ראיין". ויש גם את הסרטים האחלה והלא מזיקים ("טרמינל", "הוק", "אמיסטד"). שלוש סרטיו האחרונים היו ללא ספק נפילות, סרטים לא מעניינים במיוחד שלא ממש אהבתי. ועכשיו הוא מתפנה להציג לנו את הסרט שרצה לעשות כל-כך הרבה זמן, ודווקא בו הוא לא מציג עבודת בימוי ענקית. הוא מביים את הסרט בעדינות וברגש, ולא בוירטואוזיות, את זה הוא משאיר לשחקניו ולתסריטאי שלו. הוא משחק בעיקר את העמדת המצלמה ותזוזתה ונותן לסרט הרגשה של סרט ישן ואמנם לא ענק קולנועית, אך שעדיין עשוי בחכמה וביופי עדין. ובנימה זאת, אעבור לדבר על האנשים שנוכחותם מורגשת הרבה יותר. 

     

    "לינקולן" הוא בקלות סרטו של דניאל דיי-לואיס, אחד מהשחקנים הענקים שידע הוליווד, כשהוא משאיר מאחוריו הרבה שחקנים מוכשרים אחרים. הוא שחקן שמתמסר לכל דמות אותה הוא משחק בצורה אנושה, הוא נכנס עמוק לנבחי נשמתן של כל אחת מהדמויות שלו ולא עוזב, וזה ניכר בתוצאה המרשימה. ב"זה ייגמר בדם", יצירת המופת של פול תומאס אנדרסון, הוא נותן את אחת מהופעות המשחק הכבירות שידע הקולנוע, וזכה באוסקר בפעם השנייה. הוא תמיד ענק, לא משנה גם אם הוא משחק בסרט לא טוב כל-כך, וגם ב"לינקולן" הוא רושם הופעה מרשימה. מעטים השחקנים שיכולים לגלם את אברהם לינקולן, כמו שמעטים הקולנוענים היכולים לביים סרט עליו. דיי-לואיס הוא לא שחקן ב"לינקולן", הוא עצמו הוא אברהם לינקולן, נשיא ארצות הברית. הוא נכנס לדמות בצורה כה אמינה שאי-אפשר להוריד ממנו את העיניים, וכתמיד, משחקו גובל בשלמות. הדרך בה הוא זז ומדבר, דיי-לואיס מהפנט בתור לינקולן, הוא עוצמתי ובעל נוכחות והוא הסיבה שבגללה לא הסכמתי להוריד את עיניי מהמסך. הוא מוכיח בפעם המי-יודע-כמה שאין שחקנים כמוהו, ושגם אם יגלם נעל, הוא יעשה את זה בשלמות. מסביבו יש עוד לא מעט שחקנים נהדרים, עם דגש על טומי לי ג'ונס, שרושם את אחת מהופעותיו הטובות ביותר, מועמד בטוח לזכייה באוסקר כשחקן המשנה הטוב ביותר. גם הוא בעל נוכחות מרשימה, כשהוא מזכיר, לי לפחות, למה אני אוהב אותו כל-כך. גם דיוויד סטראתיירן נהדר, כמזכיר ממשלתו של לינקולן. ובאמת, בגזרת המשחק ניתן לראות שכולם מצוינים, גם ג'וזף גורדון-לוויט שמגיח להופעה קצרה כבנו של לינקולן, סאלי פילד כאשתו של הנשיא טובה מאוד, וכך גם האל הולברוק. 

     

    אך מה שגדול ב"לינקולן" הוא גם מה שלפעמים מפיל אותו, וזה התסריט. טוני קושניר לקח על עצמו את המשימה לכתוב תסריט על כנראה האיש החשוב ביותר בהיסטוריה האמריקנית, והוא מתמודד עם המשימה בעוז. במקום לכתוב סרט ביוגרפיה על חייו של הנשיא, הוא מחליט לכתוב סרט שמתרחש בחודשים האחרונים של חייו, בין ינואר לאפריל, כששעתיים מתוכו מתרחשות בחודש בודד, בינואר. הסרט מתחיל מיד אחרי שלינקולן נבחר לכהונה שנייה כנשיא ארצות הברית, כשהוא מחליט להעביר את התיקון ה-13 לחוקה האמריקנית, הקובעת כי אין יותר עבדות. התסריט מציג בחכמה רבה את לינקולן כשהוא מנסה לשכנע את כל הסובבים אותו למה התיקון חייב להתקבל, כשברקע מתנהלת מלחמת אזרחים, אותה הנשיא חייב לעצור. קושניר וספילברג לא יכלו לבחור להם סיפור מעניין יותר מזה, לפחות בעיניי. אלו הם החודשים הקריטיים ביותר בהיסטוריה האמריקנית, הקובעים את עתידה של האומה הגדולה הזו. ובחירת הסיפור הזה, והדרך בה היא מוצגת בסרט, היא אמיצה, מכיוון שהסרט יצטרך להתנהל ברובו כדיון פוליטי, לא בדיוק כוס התה של רוב צופי הקולנוע. אבל, אין ספק שקושניר משתכלל כתסריטאי, והדיון הפוליטי שהוא כותב דרך פיהן של עשרות דמויות הוא מרתק. יש לפעמים הרגשה של שכלתניות יתר, ויש רגעים בהם הסרט לא ממריא לשום מקום, לא זז ונשאר תקוע עם דיאלוג או מונולוג אחד יותר מדי, אך מן העבר השני יש רגעים של גדולה תסריטאית המגיעה למקומות של פיוט, לא פחות. ואם לסכם את דבריי, אגיד ש"לינקולן" הוא אמנם לא סרט ענק, אך הוא סרט מספיק טוב בשבילי. הוא מרגיש לעיתים כמו הצגה או שיעור בהיסטוריה, לפעמים הוא נופל, אך כשהוא מתרומם, הוא מהפנט ומרתק. ואם להגיד את האמת, אני אוהב את הסרט הזה יותר ויותר בכל יום שעובר, וככל שאני חושב עליו יותר.  

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      רוי יודקביץ'
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין