כותרות TheMarker >
    ';

    orenjada

    רק לרשום את מה שאני חושב, לכך הבלוג נועד ולכך הוא משמש. טונה של טלוויזיה, הרבה קולנוע, קצת שטויות מסביב ועוד פחות מכך על הכול ועל כלום. מי שרוצה שיחזור, מי שלא לא. אין הרבה מקומות בהם אפשר לפרוק את מה שאני חושב בלי לדפוק פרופורציות, בינתיים נוח לי. אהבתם תחזרו, לא אהבתם אל. לא באתי להוכיח כלום לאף אחד או לגרום לאחרים לראות "מה ומי אני באמת", כולה בלוג על הכול ועל כלום. אני אוהב לכתוב, זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טיפה יותר. אה, ואם אני לא כותב בקצב יותר מהיר או אפילו יותר מדי שטויות אז אל תהססו להזדיין בסבלנות או מינימום להגיב. ביי בינתיים

    0

    גלם - ביקורת

    1 תגובות   יום שבת, 9/2/13, 08:23

    ''

     

     

    גיורא מחפש את עצמו, מחפש לעצמו קריירה, מחפש לעצמו משמעות, גאה בעצמו בדברים אותם עדיין לא השיג. גיורא משתוקק למשמעות חדשה בחייו, הוא רוצה להיות ממש כמו בימאי הקולנוע הגדולים, רוצה להיכנס לרפרטואר של אנשים שהגשימו עצמם בחייהם ולא רק נותרו ותהו מה יביא לו יום ומה יביא איתו שבוע כשהם יצליחו לגעת בזיקת המשמעות הנושקת לקו חייהם. החיים שלו מתפוררים והוא בשלו; רק רוצה להשיג משהו אחד מושלם בחייו שרק יעזור לו לעזור לעצמו להגשים, רק להגשים, ואולי כך יוכל להרגיש שלו ולנשום לרווחה והכי חשוב - פשוט להפסיק לתהות מה היה יכול להיות אילו.

     

    גיורא הוא בן אדם חצוף, הוא לא חושב איך דברים נראים כלפי האנשים שסובבים אותו, הוא לא חושב על פלישתו לשטח המחיה הפרטי של אנשים אחרים, הוא חושב רק איך יוכל להרוויח מדרמה טובה, דרמה רגשנית, דרמה משפחתית, דרמה מלוכלכת שרק תסחוף את הקהל ותעזור לו להרוויח מכל הסיטואציה, וכמו בחלומות הגדולים שלו הוא רק רוצה שיאהבו אותו, כמעט כמו שהוא אוהב את עצמו.

     

    הדמות של גיורא היא דמות שמאוהבת בעצמה, יש לו שפמפם קטנטן ומטופח, יש לו משקפיים מחוסדות, יש לו משפחה שאוהבת אותו ובכך שהוא מנסה לחדור דרך מעטה של משפחה מתפוררת עם מצלמה חודרנית כך הוא שוכח שעל הדרך יוכלו לחדור גם לתוך חייו שלו, שהמצלמה שהוא הציב בקדמת הבמה לא תחדור רק מבעד לקיר המסוגר של משפחה כאובה, בה כל דמות מייצגת סבל מסויים, בה כל דמות חיה במחשבות כאובות משלה, המצלמה הדוקומנטרית הזו תחדור גם מבעד למעטה שלו ועלולה לחשוף גם אותו, את הקירות שלו והמחסומים שלו ובמקום שהוא יעשה רק דוקו מרגש על כאבה של סבל משפחתי היא תחדור גם מבעד לקירות הפרטיים שלו.

     

    ההצגה 'גלם' בתיאטרון תמונע מציגה את סיפורו הפרטי של גיורא תוך כדי חדירת המעטה של משפחה סובלת, כל דמות בה סובלת בדרכה שלה, אחיו הצעיר מני מסתגר כבר שנים בחדר שלו ומסתיר סוד גדול, אימו בקה מנסה להתמודד עם האב אברהם שהזקנה עושה בו שפטים שנים רבות, ואפילו הכלב 'קישוט' חי בחצר, מתפלש בעפר ותוהה על ימי בכרותו שהלכו לאבדון והותירו רק זיכרון מתוק אותו הוא יוכל לרחרח בלילות עם משבי רוח שיחזירו לו אותם, כמעט כל יום מחדש. ורק גיורא בשלו, מנסה להסתיר את הסבל המשפחתי הפרטי שלו מעיני המצלמה, את כאבו הפרטי על אשתו והילד שמתקיימים אך ורק מבעד למעטה המכשיר הסלולרי אך לא לוקחים חלק פעיל בהצגה אלא רק מהצד. וכך הוא מסתיר אותם מעיני הדוקו אותו הוא יוצר, מסתיר על הדרך את עצמו, ובמקום לשקף מבעד למצלמה גם את סיפורו הפרטי הוא מציג את סיפורה של משפחתו על כל כאבם, על כל מחלותיהם, הקפריזות שלהם, הקריזות שלהם, הבכי והנהי והתהיות שאבדו מהעולם, על הזכרונות שלהם אותם הוא רוצה להביא לקהל הוירטואלי שאולי יום אחד יבוא ויעריך את מה שהוא יצר פה, הוא רוצה ליצור יצירת מופת אך שוכח שעל הדרך הוא פוגע באנשים שהם חלק מחייו ותמיד יהיו חלק מחייו, גם אם הם מודעים למצלמה וגם אם לא.

     

    האב אברהם חולה במחלת השכחה, הוא מאבד את זכרונותיו יותר ויותר ככל שזמן ההצגה מתארך, האם סובלת ובוכה בדרכה הרגשנית אל מול הזיכרונות שחולפים אל מול עיניה, מני הצעיר כואב את אחיו שמציק לו בבגרותם כמעט כמו שהציק לו בחייהם, ורק הכלב 'קישוט' זקן וקשיש, כמעט כמו האב, מחכה למשהו שייתן משמעות לחייו. יושב ותוהה על מקומו בחיים ולהיכן נסעו כל אותם הימים היפים שפסו מן העולם.

     

    קורא יקר, התנתק נא מהמצלמה לרגע קט, הקשב למילותיי: ההצגה הזו הייתה נהדרת, אתה נכנס אל תוך אולם התיאטרון, מתיישב באחת מהשורות הראשונות, רואה חול על הבמה, הרבה חול, חול של חצר אחורית בבית משפחה אליה אתה פולש בהיכנסך לתוך ממלכה אותה אין אתה מכיר, מעט אביזרים מקיפים את הבמה; כיסא, ארגז גדול, והמון ציפייה כמין מתח מתוח שרק תוהה מתי הוא יכול לפרוץ קדימה. דמיין לעצמך, קורא יקר, שאתה עושה PAUSE במחשב על שיר מסויים או קליפ מסויים ואז לפתע מישהו לוחץ PLAY והסרט מתחיל לרוץ לך מול העיניים. ואתה נסחף עם הרגשות, נסחף עם הדמויות, נסחף עם הסיפור, מאבד את עצמך כשאתה רואה בן אדם עם אקורדיון מנגן מלודיה נעימה, והדמויות מתקיימות איתו לצידם, כמו שהמוזיקה שהאקורדיוניסט מנגן היא חלק מההצגה ככה הדמויות מתקיימות לצידו והוא מתקיים לצידן. האקורדיוניסט אינו חלק מההצגה, הוא חלק ממעטה הדמיון שנוצר לך מול העיניים, וההצגה נוצרת בחובה דמיון בתוך מעטה של מציאות, מציאות אליה חודר גיורא עם מצלמתו ותאוותו להצלחה ועל ידי כך הוא פוגע באנשים אותם הוא אוהב, והכלב - הו 'קישוט' המצויין - הוא בשלו מנסה לנבור בחול, מתפלש בחול, אוכל מהחול, תוהה על עצם ועל הכלבות איתם התנה אהבים לפני שנים כה רבות. וכל הדמויות חושפות את עצמן אל מול המצלמות של גיורא, אל מול הקהל שאתה ביניהם, תוהות אם יש מי שמקשיב, אם מותר לספר, אם מותר להתכחש לגיורא הרשע שעל ידי תאוותו להצלחה פולש ברומסניות מסויימת אל תוך חייהם. אך בסופו של יום רק מנסה להציג את סיפורה של משפחתו, עם קשר להצלחה הפרטית או בלעדיה. הוא מצליח, ועל ידי כך ההצגה הזו בנויה נהדר ומוכיחה שלא צריך הרבה כדי ליצור הצגה טובה, כל מה שצריך זה חול ודמויות עם ביצים, וכאלו יש, אפילו הרבה.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      תודה על ההמלצה.

      ארכיון

      פרופיל

      אורן קרבל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין