ב'אל תשאל', התוכנית של שי שטרן ששודרה בערוץ 2, נתקלתי כשהוא הצטרף לפעילות מחסום ווטש' וצילם תוכנית במחסום קלנדיה (ממחסומי צפון ירושלים). שטרן מאמץ בתכנית את דמותו של הילד שמצביע על המלך העירום. הוא מציק דווקא בתחומים שבהן גזרה על עצמה החברה הישראלית צנזורה, והתכנית שצילם בקלנדיה הרשימה אותי במיוחד. הרי גישת 'אל תשאל' מאפיינת את יחסה של החברה הישראלית לאנשים שזרקה בצד הדרך. התוכנית על קלנדיה ממולצת במיוחד. 

בספר 'מיקי אני מדברת אליך' נתקלתי בחנות ספרים. הוא שכב הפוך על אחד השולחנות, כך שכריכתו האחורית החזירה אלי את תמונתו של שטרן בתמונת יחסי הציבור של שידורי קשת. הצצתי בספר. הדיאלוג הקצר בין מיקי 1 למיקי 2 (דיאלוגים כאלו יחזור שוב ושוב לאורך הספר) היה משעשע, ציני ומתאים מאוד לדמותו של שטרן כפי שלמדתי להכירה מתכנית הטלוויזיה. בעמוד הראשון קראתי שהספר מתרחש בקמפוס האוניברסיטה העברית בהר הצופים שבו גמרתי ללמוד ממש לפני רגע. וכמה ימים אחר כך ראיתי שרותם מימון מציע לקוראי האתר הזה את הספר בתמורה לביקורת. כמובן שרציתי. אפילו חששתי שראיתי את הפוסט של רותם מאוחר מידי. אבל רותם הוא איש נדיב. בתוך שבוע נח הספר אצלי על הספה. 

אבל, ואת זה ידעתי, עשייה קולנועית איננה דומה אפילו במעט לכתיבה, ואיש טלוויזיה איננו סופר אפילו אם הוא תסריטאי מוצלח וגם אם אין לו יומרה לכתוב ספרות של ממש. ואני מנחשת שאין לשטרן יומרה ספרותית. 'מיקי אני מדברת אליך' הוא ספר שעלילתו דלה ולא מספקת וההומור שלו, נקודת הכח של שטרן איש הטלוויזיה, צפוי. גם השפה בה כתוב הספר איננה כזו שמעידה על אוזן רגישה לשפה. להפך, העברית שבלונית ונוסחאתית. רציתי מאוד לפרגן לשטרן אבל לצערי בערך בעמוד 130, מעט לפני אמצע הספר, הבנתי שלא אוכל. במחצית הספר לא הצליחה העלילה להתרומם.