אין לי הרבה הכרות עם מחזות מוזיקליים. המעטים שראיתי על הבמה היו בעלי אופי קומי, כמו "אבניו קיו", "המפיקים" ו"זומבי.קון". גם כשזה מגיע לעיבודים קולנועיים של מחזמרים, אני נוטה להתחבר יותר לקלילים יחסית ולא לדרמתיים והפומפוזיים. במילים אחרות, מעולם לא ראיתי את המחזמר "עלובי החיים".

לכאורה, זו אמורה להיות נקודת יתרון בכתיבת הביקורת. רבות מהתגובות השליליות לעיבוד הקולנועי, מתבססות על השוואה לגרסת ברודוויי המפורסמת ויש בכך משום חוסר הגינות כלפי הסרט. אחרי הכל, קשה לשפוט באובייקטיביות עיבוד לאחד המחזמרים המצליחים והמוערכים בהיסטוריה, קל וחומר כאשר היה לו כל כך הרבה זמן להפוך לקלאסיקה. למרבה המזל, את הסרט של טום הופר, מי שזכה באוסקר על בימוי "נאום המלך", ראיתי מבלי להכיר את המחזמר מעבר למחווה יפה שנעשתה ב"אנימניאקס" והפרק ההוא של "סיינפלד". גם לא קראתי את הספר עליו המחזמר מבוסס, כך שנכנסתי לאולם הקולנוע כדף חלק מבחינת התרשמויות קודמות.

הסיפור מתחיל בשנת 1815 ז'אן ולז'אן הוא אסיר בשנתו האחרונה לריצוי העונש על גנבת כיכר לחם, לפני 19 שנים. רגע לפני השחרור, מתרה בו הסוהר האחראי ז'אבר, כי לא ישכח לעולם את פניו וכי אדם בעל רזומה כמו של ז'אן, מוכתם לכל החיים ונידון לנדוד בין עבודות זמניות, תוך שהוא זוכה ליחס עוין מהחברה, כאילו היה מצורע בקבקבי עץ. דבריו של ז'אבר אכן מתממשים וז'אן מתקשה למצוא מקום בו יוכל לפתוח בחיים חדשים. זה לא רק המסמך מבית הכלא שעליו לשאת לכל מקום שמקשה עליו, אלא גם התחושה שהיה יכול להיות אדם אחר, מועיל יותר לעצמו ולחברה, לולא היה נתפס ומקבל עונש כה לא פרופורציונלי.

ובכן, מתברר שדי קל לתקן את המצב. ז'אן ולז'אן מחליט לא להיות מזוהה כאסיר משוחרר, מבריז מהתייצבות בפני קצין מבחן והופך בתוך שמונה שנים לראש עיריית מונטריי ובעלים של מפעל המעסיק מאות עובדים. אני לא יודע איך עשה כזה שינוי משמעותי בתוך זמן קצר, מאחר והעניין לא מוסבר אפילו בחצי משפט. יום אחד, מתרחשים שני ארועים שמשנים פעם נוספת את חייו של ז'אן, המוכר כעת בשם בדוי. ז'אבר, שהפך לשוטר בכיר (כי בצרפת של המאה ה-19, המשטרה והשב"ס הם כנראה אותו גוף), מתייצב בפניו כחלק מהעברתו לתפקיד חדש, תחת מרותו של ראש העיר. כמעט באותו הזמן, מפוטרת פאנטין, אחת העובדות במפעל, מאחר ואינה משתפת פעולה עם הטרדותיו המיניות של מפקח העבודה ובעידודן של שאר הפועלות שמסיבה כלשהי, ממש שונאות אותה. פאנטין נמצאת בבעיה מכיוון שיש לה ילדה אליה היא שולחת את משכורתה וללא עבודה, במה שהוא כנראה המקום היחיד ברדיוס של 100 ק"מ שמשלם משכורת, הילדה לא תשרוד. ז'אן מצדו, חושש מהיום בו ז'אבר יחבר מספיק נקודות בכדי להבין שראש העיר אליו הוא כפוף, הוא אותו עבריין נמלט שפגש לפני שנים והפר את תנאי שחרורו.

כפי שניתן להבין מרמיזותי העדינות, העלילה של עלובי החיים מלאה בחורים. שתי הפסקאות האחרונות מתארות בסך הכל עשרים דקות מהסרט ויש בו עוד מעל שעתיים של חוסר קוהרנטיות ודילוגים משונים ללא הסבר. דמויות מופיעות בדיוק במקום ובזמן ללא סיבה נראית לעין ומחליפות נאמנות בהתאם לדרישות העלילה. הליך קבלת ההחלטות של רובן לא קשור בשום צורה למציאות והאובססיה של ז'אבר ללכוד את ז'אן ולז'אן מוצגת בצורה נלעגת ללא כוונה. הוא מסוגל לאתר אותו שעות ספורות לאחר שנמלט למקום מסוים בחלק אחר של המדינה, אבל לוקח לו שנים להתחקות אחר ראש עיר ובעל מפעל שהופיע יש מאין ותואם את התאור של האסיר לשעבר.

עוד בעיה היא שהדמויות הלא נכונות מקבלות פוקוס. ז'אן ולז'אן הוא טיפוס מעצבן ודרמתי יתר על המידה והאופן בו הוא לפעמים מתחיל משפט בדיבור רגיל ומסיים אותו עם לחן חסר הקשר או סוף, רק מוסיף לתחושה שמדובר בדמות שלא צריכה לסחוב סיפור שלם על גבה. יו ג'קמן שחקן טוב, אבל הוא מודרך לגלם את ז'אן בצורה כה צדקנית וחסרת עומק, עד שפשוט לא אכפת מה קורה איתו וזו בעיה קשה כשמדובר בדמות הראשית. גם ראסל קרואו בעייתי כז'אבר. הוא טוב כשהוא לא צריך לשיר וגרוע כשכן. כל שפת הגוף שלו רומזת שאין לו מושג למה להקו אותו למחזמר וגם אם יש לו נסיון שירה בעולם האמיתי, זה ממש לא בסגנון התאטרלי שיו ג'קמן מורגל אליו.

שניהם עוד סבירים ביחס לשתי דמויות נוראיות שמופיעות במחצית השניה של הסרט. טוב, אולי הדמויות לא כאלה גרועות, אבל הליהוק שלהן הופך אותן לבלתי נסבלות. מריוס, צעיר עם סיפור רקע מרתק שנזנח לטובת רומן נמס בכוס וססמאות מהפכניות ריקות מתוכן, מגולם בחוסר חן בידי אדי רדמיין. הוא שר יפה, רק שזה אף פעם לא מתאים לסיטואציה. הדבר דומה למיסיונר המעיק מ"שודדי הקריביים: זרמים זרים". מעבר לתפקיד החתיך שמשנה את הפוקוס של העלילה (ולא לטובה), אין לו שום תרומה לסרט, אבל הוא נמצא בו כל כך הרבה זמן, שהוא כמעט הופך לדמות ראשית. נדמה כאילו הוא שם רק כדי שיהיה לסיפור פן רומנטי שאך אחד לא היה סובל מחסרונו (מכאן אשאיר לחובבי הספר לכעוס על אופן הצגת הדמות). עוד ליהוק גרוע הוא של דניאל האטלסטון בתפקיד הילד גברוש. הסרט הוא כולו תערובת של מבטאים, אבל האטלסטון נתקע באמצע עם מבטא קוקני חזק שרק יוצר תחושה של אנכרוניזם, במקום של אווירה תקופתית רצינית. המבטא שלו כל כך לא שייך לזמן ולתקופה, שציפיתי לשמוע את המילה "Governor" בסוף כל משפט שיצא מפיו.

יש בצוות השחקנים גם כמה נקודות אור וכיאה לסרט עם סדר עדיפויות הפוך, הם כולם בתפקידים קטנים יחסית. אן הת'אוויי שוברת את הלב בתפקיד פאנטין. למרות שהדמות שלה שטחית ועושה רק דברים הרסניים מבחינתה, האת'וויי מספיק חיננית בכדי להאיר את המסך ולעורר אמפתיה כלפי הדמות מוכת הגורל. עוד דמות שנדפקת מכל חור, אך משוחקת בכשרון, היא אפונין, בגילומה של סמנתה בארקס שרכשה נסיון בתפקיד בגרסה הלונדונית של המחזמר. גם סשה ברון כהן, בתפקיד הפונדקאי והלנה בונהם קרטר בתור אשתו, מוצלחים יותר מהשחקנים הראשיים. אלה לא ההופעות הטובות ביותר בקריירה של בונהם קרטר וברון כהן (משום מה, היחיד בסרט שמנסה לעשות מבטא צרפתי), אבל השיר שמציג אותם הוא הסצנה היחידה שהייתי שמח לראות שוב.

אני לא בעמדה להשוות את עלובי החיים של טום הופר לגרסה הבימתית שלו, אולם הוא בהחלט נפילה באמות המידה של סרטים מוזיקליים. הופר לא מצליח לבנות אווירה בה הסיפור יכול להתרחש בצורה אמינה וכל נסיון שלו לבנות מתח, כושל בגלל בימוי צפוי וקלישאתי. כמו ב"נאום המלך", גם פה מתגלה חיבה לא ברורה לצילום שוטים מסויימים כשהמצלמה נוטה על הצד והבחירה מה לצלם באופן זה, נראית אקראית ולא קשורה למסר אותו התמונה מנסה להעביר. הכשלון מודגש עוד יותר בהתחשב בהשקעה שנעשתה בעיצוב. למרות שחלקים גדולים מהשחזור התקופתי נעשו באופן ברור בעזרת CGI, הירידה לפרטים מעידה על השקעה וחקירה מעמיקה של התלבושות והארכיטקטורה של התקופה. פסל הפיל הידוע לשמצה שנבנה בפריז בהוראת נפוליאון והוזנח במשך שנים, הוא סמל למהפכה שלא עמדה בהבטחותיה ובהתפוררות החברתית והכלכלית שאוחזת במדינה. אני לא יודע למה כל כך הרבה שוטים מכילים את החלק האחורי של הפיל, אבל עצם קיומו של מונומנט נשכח זה, נותן לסרט נימה של הבנה רצינית של התקופה ושל המסר אותו בקש ויקטור הוגו להעביר ברומן עליו מבוסס המחזמר.

כשתחת של פיל זה אחד הדברים היותר מרשימים בסרט כה רחב יריעה, אפשר להבין שהוא לא שווה אפילו מחצית מסך חלקיו. הניגוד החריף בין איפורן המושקע של הדמויות המשניות ושל הניצבים, לבין השחקנים היותר ראשיים, שנראים אותו דבר לאורך תקופה בת שנים, מדגיש את הבעיה הגדולה בבסיסו של עלובי החיים. הוא לוקח חומר גלם טעון רגשית ורווי התכתשויות על רקע מעמדי ופוליטי ודוחק את רובו הצידה לטובת סיפורו של אדם שלא באמת מעניין אף אחד. ז'אן ולז'אן הוא סוג של גיבור על ("וולברין – המחזמר" כפי שאמרה ידידה שלי בתום הצפיה) בעל מוסר הפכפך, נטיה להתייחס לכל דבר כאל טרגדיה והסתכלות על עצמו כאל ישו בן זמנו, למרות חוסר השפעה מוחלט על הרקע בו הסיפור מתרחש. ז'אבר, הדמות המרכזית היותר מעניינת, מטופל בזלזול, כאשר הוא נע בין בלש מבריק וכריזמתי, לבין נער אימו רגשן שלוקח כל דבר קטן כהוכחה שאף אחד לא מבין אותו. גם השירים הנפלאים שחוברו במיוחד עבור המחזה, מצליחים רק בחלקם לרגש או לפחות לא להעיק. כשכל שיר נראה מנותק מהשאר ולא ברור מה הסיפור בו הסרט מתמקד, נוצרת סמטוחה של חורים עלילתיים, ליהוק מוזר, דגש מוגזם על דמויות מעצבנות ולא מספיק על דמויות מעוררת עניין ובעיקר, בזבוז של המון פוטנציאל על במאי שאין לו מושג איך לסחוף קהל. אם אתם רוצים עיבוד שעושה חשק לראות את המחזמר המקורי, אנימניאקס עשו את זה יותר טוב.