כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    בסטמינה של שרינה

    מוזיקה-אמנות-חיים

    0

    Into The Wild. בחזרה ל....?

    5 תגובות   יום חמישי, 21/2/13, 16:17

    ראיתי את הסרט "Into The Wild" פעמיים בחיי. בפעם הראשונה הזדהתי התרגשתי ובכיתי עם הגיבור הראשי ואפילו בדקתי כמה עולה כרטיס לאלסקה. בפעם השנייה שראיתי אותו, לא מתוך שהיה לי מעניין מאד בתקופה ההיא בחיי, ראיתי את הדבר הבא; נער מתבגר, מסיים את הקולג', קצת בעיות בבית (ההורים משקרים אחד לשני, לילדים, קצת רבים. הסיוט הרגיל של הורים), מושפע מאד מלימודי ההיסטוריה שלו (מראים שם מראות מזוויעים מתקופת האפרטהייד) ומתחושת החופש מהבית, והוא מחליט לעשות מעשה. הוא אורז את עצמו לתוך יחידת תנועה אחת, שורף את כל מה שהוא חושב שלא יצטרך לו ויוצא לחפש את ה"אמת" לאורכה ולרוחבה של הארץ הרחבה (מה שנקרא "across the country"). אז הוא אוכל את התפוח האורגני הכי אורגני שהוא אכל בחייו, והוא מתקלח ומתגלח מתחת לממטרות - ענק שהוא נתקל בשדה רחב. הוא עובד איפה ומתי שהוא רוצה. אחלה. עושה חיים. קצת פילוסופיה ("In life its not necessarley to be strong but to feel strong"). מגניב.

    ומה קורה בפועל? הוא מתעב את מערכת השלטון ואת המערכות הבירוקרטיות (צריך לחכות כמה שנים בתור לראפטינג בנהר הסמוך). מעבר לזה הוא משאיר מאחוריו אחות שזקוקה לאהבתו ולתמיכה שלו. הוא משאיר הורים דואבים שלא משנה מה הם היו, הם עדיין דואגים לו ורוצים בטובתו (היי, מישהו שלח אותו לקולג', וזה לא היה סנטה קלאוס). הוא לא מתמסר לבחורה שהוא מתחבר איתה ושרוצה את אהבתו, הוא לא מקבל את הצעת הזקן הערירי שרוצה להוריש לו את כל מה שנותר לו, כי הוא מעריך את הנער ואת אישיותו. וכשהוא כבר באלסקה כישוריו בייצור מזון לעצמו ניחנים בהצלחה לקויה. 

    כן. הוא במסע, הוא כועס, הוא מתבגר, הוא רוצה למצא את עצמו, הוא רוצה להיות מאושר. אז בוא ניסע לקצה העולם ומדי - פעם נקפוץ להגיד "שלום" בחנות המכולת הסמוכה (מרחק קילומטרים) כדי למלא את אספקת השימורים, האורז ואבק השריפה לרובה הציד.

    תעשיית הקולנוע האמריקאית יודעת איך לפרוט לנו על מיתרי הרגש, עם אדי וודר על הגיטרה ואמיל הירש עם הפרצוף היפה, אנחנו לא רק נתאהב אנחנו גם נעשה. אני כמעט קניתי כרטיס לאלסקה עד שהבנתי שהמלחמה שלי היא פה וההתבגרות שלי היא פה ושהצמיחה שלי היא פה, עם כל היתרונות והחסרונות של הקיים מסביבי. שום אלסקה לא תציל אותי. בסוף הסרט אלכסנדר סופר-טראמפ אומר " Happiness is only real when shared" (ממשות האושר היא כשיחד. תרגום חופשי). בן אדם חי 24 שנה כדי להוציא משפט אחד של התחלה של תהליך וללכת.  כמו תינוק שבא לעולם צווח את צוויחתו הראשונה ומיד אחר-כך נפח את נשמתו.

    ''

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        4/3/13 10:56:
      נו טוב כולנו עושים טעויות וכך צומחים. הבן אדם התכוון לחזור ובגלל שבתקופה שרצה לחזור הנהר היה גועש מידי וכמעט בלתי עביר. לכן חזר ולמרבה הצער אכל רעל. כמה אומץ כמה חופש. וכן יש גם את האפשרות להתמודד במקום עצמו כפי שאת עושה, כל הכבוד על כך. כל הדרכים כשרות וכולן מובילות לרומא, או ל מתחת לאדמה היקרה והיציבה. למנוחה.
        2/3/13 19:47:

      ראיתי את הסרט המבוסס כמעט במדויק, על סיפור אמיתי. גיבור העלילה הוא בחור אידיאליסטי שמדורבן על ידי התמימות שלו, תופס כיוון וצועד צפונה עד שהעולם נגמר עבורו, תרתי משמע. מומלץ!

        22/2/13 00:36:
      סרט קשה..שירים מדהימים.אפשר ללכת לאיבוד גם בלי לאבד את עצמך.פשוט לתכנן יותר ולהגיע יותר מוכן למפגש עם הטבע.
        21/2/13 18:23:
      בספר "סיפור" של רוברט מקי יש הסברים טובים על ההבדלים בין קונלנוע אירופאי לבין קולנוע אמריקאי.

      ארכיון

      פרופיל

      שרינהKL
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין