המערכון האלמותי "קנטטה לשווארמה" של הגשש החיוור, מעולם לא נשמע מזמין ומפתה יותר משילשום בערב. כמי שפתוח לכל אתגר קולינארי ומוכן לטעום מהכל על מנת לספק את יצר הסקרנות שלי, השתתפתי שלשום בארוחה טבעונית במקום הקרוי "המטבח של נלי". ביפו.

הארוחה הוגדרה ארוחת שף (מאת אלכסנדר גרשברג) וכללה תפריט Prix-fixe בעלות 150 ₪ לאדם עבור ארוחה בת 4 מנות (מרק, מנה ראשונה, מנה עיקרית וקינוח) לא כולל שתייה (כך התברר מאוחר יותר).

הציפייה שלי מארוחת שף מבלי להתייחס בכלל לסגנון, היא ציפייה גבוהה. מי שמגדיר את עצמו שף מן הראוי שיעמוד מאחורי שתי האותיות הללו, כאילו אוגוסט אסקופייה עצמו עומד מאחוריו ונושף בערפו. אך כגודל הציפייה גודל האכזבה.

מיקום הארוחה והתנאים בהם התקיימה היו בעייתיים מאוד. הארוחה התקיימה בחוץ, בעלטה כמעט מוחלטת למעט תאורת הרחוב הדלה, במזג אויר קריר שלא לומר קר מחוזק במשבי רוח שנעו להם בין 38 סועדים שהיו מסודרים בשולחנות משותפים משל היינו בארוחה בקיבוץ. דבר לא הכין אותנו לצורך בלבוש מתאים ויותר מכך במצב רוח מתאים לשבת מרפק אל מרפק עם אנשים שלא הכרנו.

הארוחה עצמה הייתה, איך לומר, נטולת תבלינים ברובה. וכי מה טעם הדרת מקומם של תבלינים (כולל עשבי תיבול) שהם מתנת הטבע? היעדר מוחלט של מלח הזכיר לי שלמזלי אני עדיין לא סובל מיתר לחץ דם ולכן מטבח בסגנון בית חולים לא קורץ לי. גם אם היה ניסיון למצות את טעמי המצרכים מהם הורכבו המנות, הניסיון נחל כישלון צורב. המנות היו דלוחות, חסרות יצירתיות הן ברמה הקולינארית והן ברמת ההגשה. לא היה שם לא עוף ולא מעוף. דווקא מנת הטופו שהייתה המנה העיקרית, הצליחה להפתיע אותי מעט שכן אני סולד בד"כ מטופו. המנה הייתה משביעה וערבה לחיכי (לאחר הוספת מלח).

מרק עגבניות ושומר ממנו חששתי בגלל טעמי האניס של השומר היה נטול כמעט כל טעם שהוא מעבר לטעם מינימלי של העגבניות שנכחו בו. אלמלא הפיסטוק הטחון שפוזר מעל ברוסקטה שמשקלה הסגולי העלה מעט את מפלס המרק הקמצני ומאידך ספג כל נוזל חופשי שהיה בצלוחית והותיר את המרק במרקם גרבר, לא היה במנה דבר שיכול היה להציל אותה משיעמום מוחלט.

מנת טמפורה מגזר-בצל-ג'ינג'ר עם קרם שמנת חמוצה הוגשה על סלט קינואה עם שקדים וגיבוב צנון לצידה הייתה מנה רעה לא פחות מהשאר ובכך שמרה על ההומוגניות. הדבר היחיד שהיה נחמד במנה הוא שפעם הראשונה טעמתי טמפורה מזנגוויל. למרות טעמיו העזים של הזנגוויל גם פה הצליח הטבח לרומם את דליחות השורש האומלל. מעניין.

לקינוח קיבלנו את אותן הצלוחיות בהן אכלנו את ה"מרק". בצלוחיות הוגש קינוח "שוקולטה חמה וסמיכה משוקולד מעולה ובתוכו עוגיית שקדים קריספית, בננה וגלידת בננה-חמאת בוטנים". לפני שאתם "מתעלפים" על הקינוח, בואו ננתח לרגע
את שם המנה בהשוואה לתוצר שהוגש לשולחננו. השוקולטה הייתה פושרת מינוס ונוזלית כמי הירדן. שוקולד מעולה? כן היה לו פוטנציאל להיות שוקולד מעולה אבל הוא שכח לממש אותו. עוגיית השקדים שטבעה רק עד מחציתה, לא כי היא הייתה מאוד גדולה, אלא כי פשוט לא הייתה שם די שוקולטה, לא הייתה קריספית אלא גוש קשה ולא ידידותי לחיתוך בכף ששימשה אותנו בקינוח. הייתה זו משימת חיתוך אשר יכולה היתה להסתיים בקלות בשפריץ חום על החולצה. פיסת בננה אכן הייתה שם וכך גם רבע תות ותבלין חריף (הפתעה!), גלידת בוטנים גם היא הייתה שם ודאגה לקרר עוד יותר את השוקולטה ה"חמה".

לארוחה האומללה הזו היו מספר חסרונות ובראשם הטבח שחטא לדעתי לתואר שהדביק לעצמו, המצרכים שהיו ממוצעים ומטה באיכותם, השירות הלא ממוקד, זמן המתנה שעלה על מחצית השעה בין המנות ובאחד המקרים אף כלל מופע שירה של אנוק (ביתה של נלי), הסידור השיתופי של היושבים והמחיר שהיה הרבה מעבר לתמורה שניתן היה לצפות לה.

נקודת אור הייתה בכל זאת, חברתם של חברינו עמם ישבנו לאכול את הארוחה הזו נעמה לנו.

ולכל חבריי הטבעונים, אני יודע שאוכל טבעוני הוא אוכל טעים, אין סיבה שלא יהיה כזה, אני ואתם הרי חולקים את אותם המצרכים פשוט בשימוש שונה לעיתים. אל תתנו לחובבנים חמדנים להוציא לכם שם רע.

קובי