חברתי האומנית השיגה כרטיסים לתערוכת "צבע טרי" למוזמנים בלבד, היום מי שיבקר בתערוכה ישלם 45 ₪ לאדם ויצטופף עם שאר חובבי האמנות שרוצים להרגיש דאון-טאון ניו-יורק. יואו זה ממש מיט דיסטריקט פה. היריד ממוקם באזור הדימדומים שבין תל-אביב לחולון (זה ממש מקום טוב לילדים). עלינו על קו 26 מולנו ישבו 3 בני נוער בהירי שיער, עם פנים סלאביים שזה ביטוי מכובס לפרצוף גוי (גוישע קופף). הם היו שזופים מאד, מקועקעים ועם תספורות בקהם. דיברו על אפשרות לעשות כסף מטכנולוגיה. היה להם מבטא רוסי משולב עם מבטא מזרחי. הרגשתי בבית. אני יכולה בשנייה לעבור לשפה הזאת ותיכף להיות משוחררת, כמו בסוף היום כשמשחררים את החזייה.

פעם, כריס רוק אמר שכל שחור מדבר שתי שפות אנגלית: אחת רגילה ואחת שחורה. וזה נכון, אפילו מישל אובמה עוברת לדבר בשפה הזו שכוללת שגיאות תחביר מכוונות לקול תרועות הקהל באולפן של אופרה.

je est les autres, אני הם האחרים, כתב ארתור רמבו, עם שגיאה מפוארת.

יורדות מהאוטובוס ליד כביש מהיר. מסלול הליכה, רצועת דשא ופסלים צבעוניים. אין בניינים, נוף פתוח של אדמה ושמיים. עכשיו אני ממש בבית. "אם אנחנו בעיר שלי" אני אומרת לחברתי אז ההורים שלי גרים 5 דקות מהכביש הזה. מגיעות למבנה גדול, לידו חניון גדול שכבר מלא בג'יפים. בכניסה בודקים היטב את ההזמנות.

מתחילות את הסיור באולם הגלוייה הסודית. תמורת 180 ₪ קונים גלוייה מקורית ורק אחר-כך מגלים מי צייר אותה. כאן המבחן האמיתי. עולם ללא מיתוג. השמועה אומרת שלפני כמה שנים נותרה גלוייה אחרונה ללא ביקוש והתברר שהייתה של אומן בעל שם בינלאומי.

ממשיכות לסייר בין האולמות, כנראה ששמלת המעצבים החדשה של חברתי עושה רושם רב כי בכל מקום ניגשים אלינו ומנסים למכור לנו משהו. אני מתחילה לזהות כל מיני אושיות תרבות וכסף, חלק מפורסמים וחלק תמיד באים לפתיחות. סגנון הלבוש הנשי: מרושל-יקר. בגדים נוחים בצבעים דהויים ונעליים שטוחות. אני רואה את הסלון שלהם. קו נקי, כמו שאומר הספר שלי. הרבה ריבועים, צבעים בהירים. שומרים על הסדר הטוב. הנכס העיקרי של הבורגנות, על פי רולן בארת'.

פה ושם יש איזו התפרצות של שמלה אדומה, נעלי עקב, תכשיטים, ריח של בושם. לא רוצה להגיד רוסייה, אבל כנראה.

בעבודות עצמן יש הרבה צבעוניות. הדימויים חוזרים על עצמם שוב ושוב : אדם-חיה, אדם מפלצת, מסיכות, מין חריג. ייצוג של "האחר". רוב האומנים כאן צעירים ויש להם אותם מורים, אומרת חברתי. המורים שלהם בגיל העמידה אז הם עדיין שואבים מן הדימויים של שנות ה-80 וה-90 כשהם היו צעירים. אני לא רואה שום עבודה עם התייחסות חברתית. הקומפוזיציות דומות: סובייקט כלשהו במרכז התמונה. אין התייחסות לזמן או מקום. חלומות וסיוטים בלבד.

כל השאר נופים, טבע, אבסטרקט. גימיקים שונים של שימוש בחומרים לא שגרתיים כמו רקמה או גדלים מיוחדים – מיניאטורות, הדפס צילומים על זכוכית. צלם אחד השתמש באבק שאותו לקח במיוחד ממקומות אהובים ומשמעותיים בשבילו.

האינדיבידואל חוגג ומנציח את עצמו. כולם מוכנים לכתבת פרופיל עמוסת קלישאות של עיתונאי משועמם.

האולמות מתחילם להתמלא, אין מיזוג וחם. אני מבחינה בבקבוק אוויאן ריק. האם יחלקו לנו מן המים הקדושים הללו? 220 מ"ל ב-15 ₪? בין המוזמנים והמארחים אני מבחינה בפועלים שחורים שמטאטאים ללא הפסקה לכלוך בלתי נראה ומנסים לא לבלוט. הם נראים עייפים מאד. גם אני מרגישה עייפות אבל אין איפה לשבת. בחוץ יש בר גדול שמחלקים בו יין לבן ויין אדום בכוסות פלסטיק. די ג'יי עם רסטות מנגן מוזיקה ישראלית: נורית גלרון, גידי גוב, בציר טוב... הכיוון הוא שירי משוררים. כאלה שמודפסים על שטרות כסף...

האירוע מתקדם לכיוון השיא, אני מתחילה לזהות יותר ויותר אנשי ממון שמגיעים. איפה שר האוצר הנבחר? אולי שרכישת יצירות אומנות יהיו פטורות ממס? צריך לעודד את התרבות בארץ, לא? וואו כמה ג'יפים בחוץ וכולם לבנים. ג'יפים שחורים זה של "האחר", האדם-חיה מן הדימויים.

בינתיים, לא רחוק משם מנסים לרצוח מישהו בחולון. אמבולנסים וניידות משטרה. בחדשות הכתובות כבר הרכיבו פרופיל של הרוצח מבאר-שבע. שוטר מג"ב שהפך למחבל.

חברתי פוגשת בעלת גלריה מדושנת, "איך התגנבת לכאן" ? היא שואלת. אותי היא סורקת ומחליטה שלא שווה לשאול מי אני. בפעם שעברה שפגשנו בה לבשתי שמלת מעצבים וכמה יהלומים בלינג-בלינג אז היא שאלה מי אני.

נמאס לנו. אנחנו מחליטות לחזור. תופסות את האוטובוס הראשון לכיוון תל-אביב שמגיע, לא נעים לחכות לבד בצומת בשעה כזאת, יש סיבה שהשכירות כאן זולה. האוטובוס מחולון מלא, אין מקום לשבת, המזגן מוגזם, באוטובוס עומד ריח לא מאוורר של יום שלם. אם יש לעייפות ריח אז זה הריח. הריח שהשאירו כל האנשים שעלו וירדו מהאוטובוס ביום שלם מעורבב עם אדי הדלק שפלט האוטובוס. אפשר לכלוא אותו בקופסת פלסטיק שקופה ולשים בתערוכה אבל זה כל-כך המאה שעברה.