כותרות TheMarker >
    ';

    החיים בסרט

    קולנוע, חברה, תרבות

    0

    הארנב מפטגוניה - זיכרונות- בקורת ספר

    2 תגובות   יום שישי , 14/6/13, 11:52

    הארנב מפטגוניה - זיכרונות

    קלוד לנצמן, שעשה את "שואה" מהסרטים המונומנטלים ביותר
    בנושא זה, כותב (למעשה הכתיב) את הביוגרפיה שלו בצורה ציורית, כמעט קולנועית. הספר
    יצא בעברית לפני כשנתיים ורק עכשיו יצא לי לקרוא אותו. (אותי למשטרת הספרים). ואגב,
    הביוגרפיה של בת זוגו במשך שמונה שנים, סימון דה בובואר "זיכרונותיה של נערה
    מחונכת" למרות השם המעניין, לא הייתה מרתקת כלל.



    לאחרונה אני מוצאת את עצמי קוראת הרבה ביוגרפיות, בעבר לא
    נמשכתי במיוחד לסוגה זו, אבל כיום, זה נראה לי ה-דבר. ובמיוחד ביוגרפיות הנכתבות
    באומץ ובכנות ובהומור, כמו זו.

     

    בביוגרפיות (אגב, גם בהספדים) יש נסיון למצוא מעין חוט שני,
    מוטו, הנותן משמעות לחיים שנחיו. (לנצמן כתב את הספר ב2009 בהיותו בן 84) אצל לנצמן,
    אם אני מבינה זאת היטב, המוטו הוא אהבת החיים שלו, ובמסגרת זו התיעוב והפחד שלו מעונש
    המוות ולהוצאות להורג מכל סוג שהוא, והוא מצהיר על כך מהמשפט הראשון. ושכקוראים את
    זה מבינים כמה מתאים היה לו לעשות את "שואה".

     

    הוא מתחיל את הספר באופן יוצא דופן בפירוט של הוצאות להורג
    במקומות שונים בעולם: גילוטינה בצרפת, הוצאות להורג בפומבי בזמן המהפיכה בצרפתית, התזת
    ראשים בגרזן בגרמניה וההבדלים בין הגיליוטינה הצרפתית והגרמנית, המוצאים להורג
    במרוקו, שם נחשדו במרד במלך חסן, בתמונה בפרי מאץ' שנחקקה בזכרונו לעד, משפטי השדה
    וההוצאות להורג המהירות בסין, חצי שעה בין הקראת פסק הדין לבין ההוצאה להורג. אני
    לא חובבת סנף, אבל הפרק הזה כנראה הכרחי להבין פן בהשקפתו והמוסריות שלו, משהו
    שהדריך את חייו.



    ללנצמן הייתה הזכות לחיות בתקופה מעניינת, ולהכיר מקרוב אנשים
    מרתקים, אינטלקטואלים צרפתים בעיקר – ז'אן פול סארטר, סימון דה בובואר, שהייתה בת
    זוגו במשך שנים, אותה הוא מכנה בספר "קסטור" – בונה, פרנץ פאנון, מישל
    פוקו ועוד מאורות.  לנצמן, סרטר ובובואר כתבו
    וערכו את כתב העת הידוע "זמנים מודרניים" ואף התארחו בישראל  לפני שהוציאו גיליון עב כרס על הסכסוך הישראלי
    פלסטיני.


    לנצמן מתאר בביוגרפיה הדחוסה והמרתקת שלו בין השאר את שנות
    ילדותו ונערותו על רקע מלחמת העולם השניה, את השתתפותו במחתרת הצרפתית ופעולות בהן
    היה מעורב, וכן את נסיעתו לצפון קוריאה במסגרת משלחת של אנשי רוח צרפתים, שם הוא
    התאהב באחות צפון קוריאנית שטיפלה בו, השתתפותו במהפיכת הסטודנטים בפריז ב1968,
    פעילותו רבת השנים כעיתונאי חוקר, וכמו כן את הפקות הסרטים שהשתתף בהם, שכולם
    עוסקים בישראל ובעם היהודי, "למה ישראל", "צה"ל" וכמובן
    "שואה".

     

    וכך הוא פותח את הספר:


    "הגיליוטינה – ובאופן כללי יותר, עונש המוות והדרכים
    השונות של ההמתה – הייתה העניין החשוב ביותר בחיי. הדבר התחיל מוקדם מאוד. בקושי
    הייתי אז בן שתיים עשרה, לא יותר, וזכרו של אולם הקולנוע ברחוב לז'נדר, ברובע
    השבעה-עשר בפריז, על כסאותיו האדומים והציפויים המוזהבים הדהויים, נותר בי נוכח
    להפליא. משרתת כלשהי ניצלה את היעדרם של הורי ולקחה אותי לשם. הסרט שהקרינו ביום
    ההוא היה "פרשת הדוור מליון" בהשתתפות פייר בלנשאר וריטה פארלו. לא
    ידעתי, ומעולם לא ניסיתי לברר, את שם הבמאי. הוא עשה את מלאכתו היטב, מכיוון
    שמראות אחדים לא עזבוני מעולם..." (עמ' 11).


    אנחנו ממש רואים את המראות מריחים את הריחות של בית הקולנוע
    הצרפתי הישן, ומשתתפים בשובבות הקטנה שרקחה המשרתת הצרפתית, שניצלה את היעדרם של
    ההורים, לקחת את הילד הקטן לסרט, ממש רואים שאת הספר הזה כתב קולנוען, וזו רק
    הפסקה הראשונה.

     

    מאוחר יותר, כשבגר הוא נפגש עם רבין שאמר לו שכל צה"ל
    פתוח בפניו כדי להפיק את "צה"ל", ובמסגרת זו ביקר בין השאר בתל נוף
    והשתתף בטיסות עם טייסי קרב:

     

    "התאכזבתי כשרליק הודיע כי הוא לא יהיה הטייס שלי. הוא
    הציג לפני את הטייס שיטיס אותי, ידעתי רק את שמו הפרטי: גד. נמוך קומה, חביב
    למראה, אבל קשוח ושרירי. נולד וגדל בקיבוץ, כמו רבים מאנשי חיל האוויר הישראלי.
    לאמיתו של דבר לא הייתי במיטבי, ובעת שגד הוליך אותי אל מבנה שלא הייתי מעז לכנותו
    מלתחה, ניסיתי לעקוף אותו ואמרתי לו שאני מעדיף טיסה בקו ישר, בלי פעלולים. הוא
    השיב לי, עוד נראה, ואמר שיחליט על פי תגובותי, נרגז בעליל על שביקשתי ממנו להפוך
    פנטום למטוס תובלה. "במלתחה" עלו בזיכרוני החרוזים של רמבו בשירו
    "הפולה כינים" "תבואני אל ערשו שתי אחיות הפלא/ עם ציפורני הדר
    בראש האצבעות" משום ששלוש נערות מקסימות החלו טורחות סביבי, מפשיטות אותי
    לחלוטין, ומותירות אותי בתחתונים לעורי, ובמחשבה שנייה וממרחק הזמן, גם בכך איני
    משוכנע עוד. טקס הלבשת השריון של האביר המודרני היה יכול להתחיל..." (עמ' 49)


    ועוד אחד (קשה לבחור, הוא באמת יודע לספר סיפור)

     

    "אלה היו  באמת חיים משותפים של ממש: חיינו יחד כבני זוג במשך שבע שנים בין 1952 ו1959. אני הגבר היחיד שסימון דה בובואר ניהלה איתו חיי נישואים שכאלה. אפילו הצלחנו לגור יחד
    שנתיים בחדר אחד ויחיד שגודלו עשרים ושבעה מ"ר, וכל אימת שנתנו את הדעת על כך
    ודיברנו על כך, היינו גאים, ובצדק, על ההבנה ההדדית השוררת ביננו. את הנסיעות שלה
    ואת העובדה שבילתה חלק גדול מחופשותיה עם סארטר, ראיתי כדבר מה מוצדק, וסארטר ראה
    כדבר מה מוצדק את הבילויים שלה בחברתי... כולנו, כל השלושה, הסתדרנו בקלות זה עם
    זה, היא חשבה, כמותו -  וגם אני משוכנע
    בכך, זה זמן רב – שאין משוחחים כראוי אלא עם אנשים שאנו תמימי דעים איתם בסופו של
    דבר. לכן הם תיעבו את שיחות הסלון, ואת הדיונים הצרפתים הגדולים רבי המשתתפים,
    וביכרו את המפגש בשניים. להיות בארבע עיניים, לשוחח בשמונה עיניים, זו הייתה
    בעבורם – וגם בעבורי, הם לימדו אותי את העניין, הדרך היחידה להבין זה את זה,
    להתקיים, לחשוב. הנוסחה של הקשר הזה הייתה: איש איש וההתייחסות אליו." (עמ'
    201).

     

    ואולי פיסת הרכילות הזו תשכנע אתכם שזה ספר חובה. (תרגום מצוין
    של חגית בת עדה).

     

    אסנת פיינזילבר ברדה – מרצה לקולנוע



     



     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        18/6/13 22:26:
      תודה על ההצצה :)
        15/6/13 17:15:
      תודה על הספר המיוחד הזה. גם ההצצה היתה מאלפת.

      ארכיון

      פרופיל