כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    בשביל הזהב

    ביקורת: עצבניות אש

    ביקורת על עצבניות אש

    ביקורת: עצבניות אש

    1

    סרטים  

    0 תגובות   יום שני, 22/7/13, 17:45

    ''

     

    כשאני חושב על הביטוי "Buddy Cop Movie", אני חושב קודם כל על שנות השמונים. זה לא שסרטים בהם שני אנשים שונים לחלוטין משתפים פעולה בפענוח פשע, הוא רעיון שהיה קיים רק באייטיז. למעשה, ממש בקרוב יצא "אקדח כפול", בו מארק וולברג ודנזל וושינגטון ממלאים בדיוק את הנישה של באדי קאפ. זה פשוט שמשהו בניגודים שלרוב עומדים במרכז הסרטים האלה, במיוחד כשאחד השחקנים הראשיים הוא שחור והשני לבן, נראה טיפה מיושן. זה עובד ב"נשק קטלני", "48 שעות" או "לא ראית לא שמעתי", אבל בשנת 2013, מאוד קשה לשחק בצורה אמינה על פער עדתי בכוחות המשטרה בארצות הברית.

    אולי משום כך, הסרטים האלה החלו מהר מאוד לגוון בניגודים. סילבסטר סטאלון השרירן שחק לצד אסטל גטי הזקנה הפריכה ב"עצור או שאמא שלי יורה", טום הנקס שתף פעולה עם כלב ב"טרנר והוץ' " ובקנדה, הופק לפני כמה שנים הסרט "Bon Cop, Bad Cop", בו שוטר מאונטריו שהולך לפי הספר, נאלץ לשתף פעולה עם שוטר קשוח וחסר מעצורים ממונטראול. כבר ראינו שיתוף פעולה בין גיבורים בני אותו גזע ("בחורים רעים"), בין שוטרים לאנשים שהצטרפו לגמרי במקרה ("קיס קיס בנג בנג", "מת לחיות 3") ואפילו מערבונים ("פרוע על המערב", "שנחאי נון"). רק דבר אחד, באופן מוזר, לא ראיתי בתחום הבאדי קאפ עד השבוע – שתי נשים.

     

    "עצבניות אש", למרבה המבוכה של המין האנושי, למעשה שובר תבנית כאשר הוא מציב שתי נשים בתפקידים הראשיים בקומדיית באדי קאפ. הנוסחה קבועה: אחת מסודרת וחולת שליטה, אחת פרועה ומגרדת את הגבול שבין שמירה על החוק להפרתו. שתיהן לא רוצות לעבוד ביחד, אבל אין להן ברירה. Hilarity ensues.

    סנדרה בולוק מגלמת את הסוכנת אשבורן מה-FBI. היא קשוחה ומקצוענית, אולי יותר מדי מקצוענית. עמיתיה לעבודה שונאים אותה כי היא תחרותית, שחצנית ומתעלמת מכל מה שלא נעשה בדיוק לפי הכללים. אפילו הקללות שלה נשמעות כמו קטע מרחוב סומסום. מליסה מקארתי מגלמת את מאלינס, שוטרת מבוסטון שכולם יודעים פשוט לפנות את הדרך כשהיא בסביבה. היא אלימה, עצבנית, שותה ומקללת כמו מלח אלכוהוליסט עם תסמונת טורט וגם מפקד התחנה מתכווץ בכסאו כאשר מישהו מביא למאלינס את הסעיף, מה שקורה בערך אחת לחמש דקות.

    לרוע מזלן ובניגוד לרצונן, עציר של מאלינס הופך לעד בחקירה של אשבורן ובלחץ הממונים, השתיים נאלצות לשתף פעולה. לאשבורן זה חשוב בכדי לקבל מינוי נחשק ולמאלינס זה חשוב כי אף אחד לא יגיד לה איך לחקור את העצירים שלה. היא תגרום לאישה לגדל אשכים רק כדי שתוכל למלוק לה אותם ולצחוק עליה שאין לה אשכים.

    קשה בשנים האחרונות למצוא קומדיות טובות שאינן סרטי אנימציה. הרבה טוענים ש"רחוב ג'אמפ 21", שגם הוא סרט באדי קאפ, הוא אחד הסרטים המצחיקים של העשור, אבל אני בדעת המיעוט שהוא מעפן. עצבניות אש מזכיר אותו בהרבה דרכים, כולל סצנה אחת ספציפית לקראת הסוף. עם זאת, עצבניות אש גם הרבה יותר מוצלח ממנו. גם כאן יש הרבה בדיחות מודעות לעצמן ולא מעט התיחסויות לתרבות פופ. למעשה, כמה מהבדיחות המוצלחות ביותר הן פשוט אזכורים לסרטים שונים והסרט לא מדלג אפילו על מחוה מתבקשת ל"קומנדו". זה פשוט עובד יותר טוב הפעם. גם ביחס לסרטי באדי קאפ אחרים, התזמון הקומי של עצבניות אש והכימיה בין השחקניות, יוצרים קומדיה מהנה יותר מרוב נסיונות ההצחקה של השנים האחרונות.

    כשאני כותב "כימיה", אני מתכוון בעיקר למליסה מקארתי שהכימיה שלה עם שאר העולם, היא פשוט מופלאה. סנדרה בולוק חביבה ומתאימה לתפקיד מבחינת המראה, אבל אין אף רגע בסרט בו הרגשתי שיש הצדקה ללהק דווקא אותה בתור אשבורן. מליסה מקארתי, לעומת זאת, לא משאירה סיכוי לאף אחת אחרת להיות מאלינס מוצלחת. היא נטמעת בתוך התפקיד ומדקלמת את השורות שלה בטבעיות מרשימה, בין אם אלה התפרצויות זעם גסות במיוחד, או רגעים של רגישות לא אופיינית. היא הייתה השחקנית החביבה עלי ב"בנות גילמור", סדרה שבנויה כולה על אנשים חביבים ולמרות שלא אהבתי את ההופעה של ב"מסיבת רווקות", זה היה יותר בגלל הבימוי והכתיבה ופחות בגלל המשחק. קשה להאמין שזו אותה אישה שמככבת בסיטקום הבלתי מזיק "מייק ומולי". כעת, היא שבה לשתף פעולה עם במאי "מסיבת רווקות", פול פייג והוא נותן לה הפעם הרבה יותר מקום להשתלט על המסך ולהכתיב בעצמה את הקצב לכל סצנה בהשתתפותה. הכריזמה שלה היא בדיוק מה שהסרט הזה צריך בשביל לעבוד כקומדיה והנוכחות של סנדרה בולוק מצליחה לא להפריע למקארתי להיות הכוכבת האמיתית של הסרט.

    אין כאן הרבה אקשן, אבל מה שיש, עשוי טוב. הסרט מתמקד יותר ביחסים של הדמויות הראשיות זו עם זו ועם סביבתן ומצליח להיות מותח ומלהיב במעט הזמן שנותר. לשתיהן יש סיפורים אישיים לא פשוטים ויחסים מקצועיים מורכבים עם הממונים עליהן. טום וילסון מעורר נוסטלגיה כמפקדה של מאלינס ואני מודה שאחד הדברים שמשכו אותי לרצות לראות את הסרט, זו ההזדמנות לראות את ביף מ"בחזרה לעתיד" בקומדיה חדשה. הוא די נעלם מהעין, כאשר רוב התפקידים שלו בשנים האחרונות היו כמדובב. נחמד לראות שלא חסר לו תזמון קומי, גם כשהדמות שלו לא מספרת בעצם אף בדיחה ופשוט מגיבה בחוסר אונים לעקיצות של מאלינס. פרצופים מוכרים נוספים מקשטים את המסך בתפקידי משנה ואני חייב לציין שזו הפעם הראשונה שלמעשה חשתי חיבה כלפי דמות של מרלון ואייאנס. מתברר שהוא שחקן בכלל לא רע כשהוא מאופק.

    אני לא מאוכזב מהטיפול בדמותה של אשבורן, אבל היו יכולים לעשות איתה יותר. כפי שבוודאי הבחנתם, השבחים בביקורת מוענקים בעיקר למליסה מקארתי ולדמות של מאלינס. זאת מכיוון שמעבר להיותה של סנדרה בולוק שחקנית בינונית ביום טוב, התסריט נכתב בעיקר מנקודת מבטה של אשבורן. זה אומר שהיא זו שצריכה לעבור שינוי וללמוד לשחק עם אחרים ולא מאלינס, המהירה והעצבנית. חבל לי שאשבורן לא זוכה ליחס יותר הוגן מצד התסריט, שמציג אותה כדמות פגומה דווקא כשהיא מנסה להיות עצמה ולא להיכנע לתכתיבי החברה. הסרט מאזכר את הקושי של אישה להתקדם בסולם הדרגות הפטריארכלי ושאנשים שמבכרים קריירה על פני חברה ומשפחה, לעתים רחוקות זוכים לנחת. עדיין, קצת יותר סימפתיה לבחירות של אשבורן הייתה עוזרת להזדהות איתה. עם מאלינס, אני בטח לא מזדהה. היא דמות מוקצנת שמגיעה מבית שגורם לדמויות מ"פייטר" להראות כמו משפחת בריידי. אני אמור לחוש יותר קרבה לאשבורן, אבל הסרט לא נותן לה מספיק קרדיט ובעיקר מבקר אותה. זה מתאים בשביל ליצור את הניגוד מול מאלינס, אבל קצת מוגזם כשאשבורן אפילו לא מוצגת כטובה במיוחד בעבודתה. אשבורן נעשית לעתים חסרת אופי, כאשר האופי הרגיל שלה לא מקדם את העלילה וזה פספוס של דמות שהייתה יכולה להיות מרתקת בהרבה.

    מעבר לכך, אין לי כמעט תלונות על הסרט. יש כמה סצנות שהיו יכולות לרדת בעריכה. הן לא תורמות להבנת הדמויות, לא מקדמות את העלילה וגם לא מצחיקות במיוחד והסרט היה זורם יותר בטבעיות בלעדיהן. ניחא, אי אפשר לקבל הכל. מספיק קשה ליצור קומדיה שתהיה מוצלחת מתחילתה ועד סופה, עם דמויות מעניינות ושחקנית אחת שראויה בעיני למועמדות לאוסקר על התפקיד הזה, הרבה יותר מאשר על התפקיד שהביא לה מועמדות לפני שנתיים. זה סרט שלא מאמץ את הראש, אבל גם לא מזלזל בצופה. חלק מהבדיחות קטנות ומעודנות, בעוד חלקן קורעות את עור התף מרוב קולניות. בסופו של דבר, השילוב של מקארתי ובולוק עובד והתסריט מספק להן שפע של הזדמנויות להוכיח זאת.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין