כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';
    0

    "קיסר חייב למות"

    ביקורת על על סרטם האחרון של האחים טבייאני

    "קיסר חייב למות"

    0

    סרטים  

    0 תגובות   יום שני, 29/7/13, 09:13

     

     

     

    "קיסר חייב למות" – האחים טבייאני

     

    איזה סרט! ראיתי אותו אתמול וברור לי שכדי לפצח את המבנה המופלא של הסרט הזה – יש לראותו שוב. אז גם  אכתוב עליו בהרחבה. הסרט ראוי לצפיות חוזרות ולהתמודדות עם העשייה המבריקה הזו.

     

    העלילה פשוטה: כבכל שנה מעלים אסירים הכלואים באגף השמור (סמים, רצח והשתייכות למאפיה) הצגה בחסות הנהלת הכלא. במאי מגיע אליהם לערוך אודישנים ולהפיק אותה. השנה הוא בחר להעלות את "יוליוס קיסר" של שייקספיר.

     

    הבחירה מעניינת: בלב העלילה של המחזה - קשר לרצח, הצדקה מוסרית של הרצח, וסופו בכשל מרכזי. ואכן האסירים מתחברים לדמויות ולוקחים אותן למקומות אישיים – כאשר החזרות להצגה, ששוברות את שגרת המאסר – מתכתבות ישירות עם חווית המאסר, ואילו עלילת ההצגה – שמעלה הצדקה מוסרית לרצח קיסר כדי לאפשר חופש אמיתי מרודנותו לאזרחי רומא – מתכתבת אירונית עם היעדר חווית החופש שהם עצמם חווים.

     

    רגע מופלא כזה הוא החזרה על הספדו של ברוטוס. השחקן המגלם את ברוטוס ניצב מעל גופת יוליוס קיסר. הגופה עוד חמה. הרגע התרחש רצח ותושבי רומא (הלוא הם כלל האסירים) ראו, שמעו,  וברחו מהמקום– כשהם בוחרים להסתגר בתאי הכלא מפחד הבאות. כך כנראה מתנהגים תמיד האסירים כשמשהו מאיים על שגרת יומם. מבנה הכלא מקיף את אותה חצר פנימית בה "התרחש" הרצח. כל האסירים מציצים עתה לרחבה דרך הסורגים – בהתרגשות ומעורבות.  ברוטוס מדבר אליהם. הוא מסביר להם שאהב את ברוטוס אבל את החופש אהב יותר. הוא מסביר שהחופש האישי בו זכו כעת – חשוב מהכל. הם מהנהנים, ראשים לחוצים בין הסורגים. לאחר מכן תסתיים החזרה, כי גם הסוהרים כבר קצרי רוח לסיים את החזרה -וברוטוס וקסיוס יוחזרו אף הם לתאם, שתי דלתות ברזל כבדות תסגרנה בקול נקישה על כל אחד מהם.

     

    כתמיד נשאלת השאלה – היכן מסתיים המחזה ומתחילים החיים? יש נסיון ראשון לעשות את ההפרדה בצבע. המופע הסופי על במה שפותח וסוגר את הסרט מצולם בצבע. השאר מצולם בשחור לבן. אבל איפה עובר הקו המפריד בין האדם (רוצח) לבין השחקן (המגלם רוצח)?

     

     היצירה הזו מדגימה משהו נוסף: החזרות בכלא אותנטיות ומשכנעות יותר מההפקה הצבעונית שתתרחש בסופו של דבר על במת תיאטרון. הכלא הופך לזירה הנכונה – לתא הסגור ממנו צריך להשתחרר כל שחקן ואדם- אבל אליו הוא גם חוזר. ההצגה מבוימת איפוא לפחות פעמיים. בפעם הראשונה כחזרה, ופעם נוספת כמופע מול קהל. (כתבתי "לפחות" - כי יש גם חזרות לקראת החזרה שהאסיר עורך עם עצמו בתא, ואף זה חלק אינגרלי מהעלאת המחזה). בחזרות התפאורה והחללים אחרים– ובהכרח יש פריצות של היומיום אל הטקסט ולהיפך- וזה מקור לעוצמה רגשית חזקה.

     

    בסופו של הסרט, עולות הכותרות לספר לנו מה עלה בגורלם של חלק מהאסירים (אחד או שניים קבלו חנינה, אחד אף הפך לשחקן מקצועי)- זאת כקונבנציה של הג'אנר  – כאילו ראינו "דוקו אביב" ויש לתת מקום ואיזכור למציאות שתועדה. לתקף אותה. שמות השחקנים עולים בכיתוביות הסיום והם כמובן זהים לשמות האסירים המגלמים אותם. שוב נפרץ הקו המפריד בין המציאות לאומנות המייצגת אותה.

     

    הסרט עצמו הוא כמובן מקדש את העשייה על המוצר הסופי- ובמובן זה הוא שיר הלל לעשיה האמנותית.

     

    ואכן הטלטלה האמנותית חזקה כל כך ויצאתי מהסינמטק בתחושה שכמה טוב שיש מציאות המספקת חומרי גלם לאחים טבייאני כדי לביים אותה.

    הומרוס כבר כתב את זה באודיסאה (האלים מתעללים בבני האדם כדי שלמשוררים יהיה על מה לשיר) ושייקספיר היה גדול מספיק לספק  את הקריצה הזו בעצמו במחזה "יוליוס קיסר:  

     

    מייד אחר הרצח, קסיוס - היודע שזהו רגע הסטורי  תוהה בקול : כמה פעמים בעתיד יועלה הרגע הזה על במה וישוחק לפנינו:

     

    How many ages hence
    Shall this our lofty scene be acted over
    In states unborn and accents yet unknown!

     

    במילה אחת – נפלא.

     

     

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל