כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    בשביל הזהב

    ביקורת: פסיפיק רים

    ביקורת על פסיפיק רים

    ביקורת: פסיפיק רים

    0

    סרטים  

    0 תגובות   יום חמישי, 1/8/13, 14:56

    ''

     

    בואו נעיף לרגע מבט על שוברי הקופות הגדולים של הקיץ הנוכחי. "איש הפלדה", "האויב שבפנים – סטארטרק", "מלחמת העולם Z", "בית ספר למפלצות", "איירון מן 3", "גנוב על המיניונים", "גטסבי הגדול", "מגודלים 2", "מהיר ועצבני 6". מה משותף לכולם וגם לסרטים פחות מצליחים כמו "הפרש הבודד" ו"ג'י איי ג'ו: סוגרים חשבון"? כולם מבוססים על רעיונות שפורסמו בעבר, בין אם בקומיקס, בטלוויזיה, בספר או כחלק מסדרת סרטים. אף אחד מהם אינו מנסה לראשונה לבדוק האם הרעיון מאחוריו יתפוס. כולם מחזקים את הטענות שהוליווד לא משקיעה בסיפורים חדשים ודמויות שטרם נראו, כי מעדיפים ללכת על בטוח ולנצל הצלחה קודמת בכדי למשוך קהל לאולמות.

    אפשר להבין את השיקול המסחרי מאחורי זה, אבל אני בכל זאת שמח שלפחות סרט גדול אחד שאינו מבוסס על רעיון קודם, יוצא הקיץ לקולנוע. "פסיפיק רים" הוא אחד מסרטי האקשן המקוריים היחידים שיצאו במהלך 2013 ולמען האמת, הוא די מאכזב מבחינת הכנסות. לא שמדובר בכשלון מסחרי, אבל כשהוא פותח רק במקום השלישי בארצות הברית, אחרי המיניונים (סרט המשך) ו"עצבניות אש" (טייק מקורי על קונספט משנות השמונים), קצת יותר ברור למה האולפנים הגדולים לא ממהרים לשים כסף על משהו חדש. הי, אפילו "קיסר חייב למות" הוא סוג של רימייק.

     

    המלחמה נגד הקאיג'ו החלה בערך עכשיו. בשנים 2013-2020, פלשו לכדור הארץ מפלצות ענק שעלו מקרע בין מימדי בקרקעית האוקינוס ויצאו להשמיד את ערי החוף שלנו. בלי לדעת מה בדיוק הקאיג'ו רוצים והאם ניתן להגיע איתם להבנה, המין האנושי כולו מצא עצמו תחת מתקפה שנגדה ניתן להתמודד רק בדרך אחת: רובוטים ענקיים.

    אל תעקמו את האף, גם אתם הייתם מעדיפים רובוט בגובה עשרות מטרים מצויד ברובה פלזמה, על פני מתקפה משולבת של כוחות אוויר ויבשה שלא מצליחים לגרום למפלצת יותר מחוסר נעימות זמני.

    לרובוטים הענקיים האלה קוראים יגרים ("ציידים" בגרמנית) וכדי להפעיל אותם, נדרש חוסן מנטלי לא פחות משנדרשות יכולות פיזיות. היגרים מונעים בידי מערכת שמקשרת את מוחו של החייל למחשב של הרובוט, כך שהם הופכים לישות אחת. מה שהמפעיל עושה, היגר עושה וכשהיגר נפגע, המפעיל מרגיש זאת כאילו ספג בעצמו מכה קשה בחלק מגופו. אלא שטכניקת ההפעלה יוצרת עומס רב על ראשו של המפעיל ואף אדם אינו מסוגל לעשות זאת בעצמו מבלי שיגרם לו נזק מוחי. לשם כך, מצוותים לכל יגר שני מפעילים שהקשר ביניהם חזק במיוחד. כך, למשל, האחים ריילי ויאנסי בקט מצוותים לשלוט ברובוט המכונה ג'יפסי דיינג'ר. השניים חסלו כבר ארבעה קאיג'ו, אבל בנסיון החמישי, דברים משתבשים ומתחילה ירידת קרנם של היגרים והעדפת דרכי התגוננות הנחשבות ליעילות יותר.

    בעולם של הסרט, מאחר ונדרשים אנשים יוצאי דופן להפעלת יגרים ולהתמודדות מול הקאיג'ו, המפעילים הפכו לסוג של כוכבי רוק. זה לא חיל האוויר שמנסה להסתיר את זהות טייסיו. כשכוכב לכת שלם נמצא בסכנת הכחדה, אנשים רוצים להכיר את הפרצופים מאחורי המגן המכני הענק שלהם. פסיפיק רים לא עוסק בצד הזוהר של הלחימה, אבל הוא מכיר בו בכדי להסביר את השאננות שבאה בעקבות רצף נצחונות. כשמתייחסים לאויב כלא יותר משק חבטות חסר דעת, חושפים בטעות נקודות תורפה עצמיות וזה בדיוק מה שקרה לאחים בקט. רק שנים לאחר התקרית, מוכן ריילי לשקול חזרה לכח היגרים, כאשר מפקדו לשעבר, מרשל סטייקר פנטקוסט, עושה מאמצים אחרונים להחיות את התכנית כנגד אבדן האמון והתקציב מצד ממשלות העולם.

     

    מתבקש לומר שאני חוטא לסרט ומתאר את העלילה שלו בצורה שטחית מדי, אבל דווקא ההפך הוא הנכון. כל דמות או תפנית עלילתית בפסיפיק רים, כאילו נלקחו ממקום אחר, מוכר ונדוש ופשוט זכו לאריזה חדשה במסווה של סיפור מקורי. גם המילה קאיג'ו לקוחה מהקולנוע היפני, מסרטי מפלצות כדוגמת "גודזילה" ו"גמרה" שכל עניינם הוא להראות יצור ענק מאיים להרוס ערים שלמות, עד שנמצא איזה פתרון יצירתי לחסלו. גם אם לא ראיתם אף סרט קאיג'ו, אתם בוודאי מכירים את הקונספט ולו מהפארודיות הרבות שנעשו עליו, או מהקליפ המפורסם של ביסטי בויז.

    בשנים האחרונות, נעשו נסיונות להפוך את הקאיג'ו לרציני יותר, על ידי הצגה גרפית יותר של הנזק לו המפלץ גורם. הדוגמה הבולטות ביותר היא "קלוברפילד", גרסה אמריקאית מוצלחת למדי לרעיון, אך גם סרטים ותיקים יותר, כמו "מכסחי השדים" ו"פארק היורה: העולם האבוד", הושפעו מז'אנר הקאיג'ו במידה ניכרת. פסיפיק רים משדרג את הרעיון וכמו ביסטי בויז, מבין שאין שום סיבה לא לשלב רובוטים ענקיים בעלילה מופרכת גם ככה. הי, אם "שארקנדו" הפך בתוך שבוע לסרט קאלט, כנראה שמשהו בשילוב דבר שגורם הרבה נזק עם דבר אחר שגורם הרבה נזק, יכול לעבוד.

     

    בניגוד לסרטי הקאיג'ו הקלאסיים, פסיפיק רים נעשה בתקציב גבוה ועם במאי מוערך. גיירמו דל טורו מוכר בעיקר מבימוי סרטי הלבוי ו"המבוך של פאן", כך שכבר יש לו נסיון במפגשים אלימים בין עולמנו ליצורים מוזרים. בניגוד לסרטיו הקודמים, הפעם דל טורו הולך באמת בגדול. אם יש תחושה שהלבוי הוא צנוע ביחס למידת האסונות שגיבורי-על אחרים נדרשים למנוע, פסיפיק רים נותן פייט צמוד ל"איש הפלדה" ו"מלחמת העולם Z" בכמויות הנזק ההקפי שסצנה אחת מסוגלת להותיר אחריה. כשאומרים שהמפלצות מגיעות בכדי להחריב ערים שלמות, מתכוונים לערים שלמות ורובוט לחימה במשקל מאות טונות, גם לא פוסע בצעדי בלט כשצריך להציל חיים. העולם כפי שהוא מוצג בסרט, נמצא במיתון כלכלי מתמשך בגלל הלחימה. מעבר לפגיעה באספקה, במפעלים ובנתיבי השיט הבינלאומיים, בניית ותחזוק יגרים עולים הרבה כסף. בעוד גופות הקאיג'ו משמשות תחליף ראוי ללא מעט משאבי טבע שהולכים ונעלמים, רוב האוכלוסיה נמצאת תחת משטר צנע וכספי המסים שלה מופנים בעיקר למיגון ולתיקון נזקים.

     

    פסיפיק רים הוא סרט כיפי. זה מה שהוא מתכוון להיות וזה מה שהוא מצליח לעשות רוב הזמן. גיירמו דל טורו הבין מראש מה הקהל רוצה. מעבר לתאור פשוט כמו רובוטים נגד מפלצות ענק – מה יכול להיות יותר מגניב מזה? (תשובה: רובוטי נינג'ה נגד מפלצות ענק עם משקפי שמש) - הקרבות הולכים ונעשים מאתגרים עבור שני הצדדים, כאשר נחשפות עוד ועוד שיטות לחימה שאין הסבר הגיוני לקיומן, פרט לכך שזה נראה טוב על המסך.

    יחד עם זאת, חסרה לסרט יצירתיות בפן החזותי. למרות עיצוב מגניב ושפע אפקטים, אין לאקשן בסרט סגנון של ממש. רוב הזמן, המצלמה קרובה מכדי שיהיה ברור מה קורה, שלא לדבר על כך שרוב קטעי האקשן מתרחשים בלילה, כך שבאופן כללי קשה לראות. אין את הטאץ' הנוסף סטייל "מטריקס" או "שליחות קטלנית 2" שיהפוך את הקרבות למרהיבים במיוחד. בגלל האופן בו דל טורו בחר לצלם, חלק מהזמן בכלל לא ברור מה מרביץ למה ואיזה נזק זה גורם.

    בעיה נוספת של הסרט, אם כי לחלק ניכר מהאנשים אני לא חושב שזה יפריע, היא שאין בו כמעט אף רגע של מקוריות. למרות שהוא לא מבוסס על מותג שפורסם בעבר, פסיפיק רים נראה כאילו נעשה עבור מעריצים של סדרת אנימה או נובלה גרפית מוכרת. הדמויות שטחיות וממלאות בדיוק את התפקיד הצפוי, כולל יריבות בין מפעילי יגר נוסח "אהבה בשחקים", עד שנדמה כאילו חלקן נמצאות שם רק כי הופיעו בחומר מקור שיוצרי הסרט שכחו לדווח על קיומו ולא נעים להם לאכזב את המעריצים. אין בעלילה אפילו רגע אחד מפתיע. גם כשאמורה לבוא הפתעה, ההכנה אליה מספיק ארוכה בכדי שיהיה ברור מה עומד לקרות. מזלו של הסרט שגם אם הוא לא מסוגנן או חדשני בשום צורה, הוא לפחות לא מנסה לעבוד על אף אחד כאילו כן.

    ריילי בקט סובל מאותה בעיה בה לוקים גיבורים רבים של סרטי מדע בדיוני ופנטזיה. הוא דמות משעממת ולא מעוררת הזדהות. כמו ב"אווטאר" ובשלושת סרטי "שודדי הקריביים" הראשונים, קשה מאוד לחבב את הדמות הראשית, כי היא פשוט חסרת עומק. מתרחשים מסביב כל מיני דרמות ואסונות, אבל יותר קל להזדהות עם הקאיג'ו מאשר עם ריילי. לפחות הם מביעים כאב וכעס כמו שצריך. מי שבאמת מציל את הסרט, אלה שחקני המשנה. לתפקידים הראשיים מלוהקים צ'רלי הונם האנמי, אידריס אלבה שעושה את השטיקים הרגילים של הבכיר המיוסר ורינקו קיקוצ'י, בתפקיד הדמות הכי לא מרומזת בצד הזה של האוקינוס. אם הסרט היה תלוי רק בשלושה האלה, כל סצנה שאינה כוללת קרב מול מפלצת שעולה מן הים, הייתה עינוי מתמשך.

    אלא שפסיפיק רים מכיל מספר דמויות משנה חביבות במיוחד. טנדו צ'ואי מפעיל את היגרים ממרחק בטוח, חמוש בעניבת פרפר וחוש הומור ציני. כטכנאי, הוא מבין הרבה יותר טוב מאנשי הצבא את הפרטים הטכניים שעלולים לפגוע במשימה, אך נאלץ להתמודד שוב ושוב עם התעלמות מאזהרותיו. גם צמד המדענים החוקרים את הקאיג'ו, אחד צעקני וחובב סיכונים (צ'רלי דיי בדמות הקבועה שלו) ואחד אנגלי ומאופק (ברן גורמן), מפגינים כימיה נהדרת ומהווים מדי פעם את ההפוגה הקומית שהסרט זקוק לה. מקס מרטיני עושה עבודה טובה כאיש צבא ותיק המפעיל את היגר האוסטרלי עם בנו השחצן ומכיר בצער באחריות על אופיו הרקוב של בנו. מעל כולם בולט התפקיד הקטן והמשובח של חניבעל צ'או שרק ההסבר אודות שמו, הספיק בכדי להפוך אותו לדמות המוצלחת ביותר בסרט.

    מתבקש לומר שהתמקדות בכל אחת מהדמויות האלה, במקום בגיבורים הפלקטיים, הייתה הופך את הסרט למוצלח יותר. אולי זה נכון, אבל זה כמו שג'ק ספארו היה דמות מצוינת, עד שקבל סרט משלו והמניירות שלו החלו למצות את עצמן. לפעמים, גיבור משעמם נחוץ בכדי לא לשחוק את הדמויות הטובות באמת.

     

    קשה לתאר במדויק את חווית הצפיה בפסיפיק רים. זה סרט שדורש המשך, כי יש בסיפור המון פוטנציאל לתוספות, אבל לשם כך ידרש שינוי משמעותי בגישה. כפי שהוא כרגע, מדובר במפגש רווי אקשן וקלישאות שמחזיק מעמד בעיקר בעזרת הדמויות שאינן נוטלות חלק בלחימה. לא קל ליצור דמויות של חיילים עשויים ללא חת שיהיה אפשר להזדהות איתן וגיירמו דל טורו אכן מתקשה בכך. הקאיג'ו אינם דמויות בכלל, אלא פשוט אתגר שהיגרים צריכים להתמודד מולו. יש בפסיפיק רים פחות עומק רגשי מאשר בשלב הראשון של "דום", לפחות שם אכפת לנו אם הגיבור נפגע. מצד שני, הסרט מהנה, בצורה קצת עקומה. נראה כאילו הוא שווה צפיה דווקא בגלל הדברים שהיו אמורים להיות שוליים, כל מיני בדיחות קטנות ורעיונות עלילתיים שלא באמת מנוצלים כמו שצריך. קטעי האקשן טובים, אבל קשים למעקב. הסרט טוב יותר כשהוא מודה שהוא לא מתוחכם ופשוט מראה את מה שבאנו לראות: רובוטים ענקיים נלחמים במפלצות.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 3 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין