כותרות TheMarker >
    ';

    ספרים חדשים

    הורות כמעשה ניסים

    0 תגובות   יום שלישי, 1/10/13, 14:11

     

     

    מיתוס הגיבור היתום כדי שאוכל להקשיב לילדיי עלי להפסיק להקשיב להורי המשפחה שנתפסת כמקור של תמיכה היא מקום של צמצום שבע בקשות העומק של ילדינו אשת לוט עושה יוגה כבד את אביך ואת אימך? למה?

     

    ''

    הורות כמעשה ניסים

     

    מאת: שי אור

     

    הוצאת "בדיוק"

     

    * * * * * *  


    (410 עמודים, 88 ש"ח)

     

    ניתן להזמין את הספר בטל' 0584488556

     

    או לרכשו דרך האתר:


    http://www.bidyuk.co.il/book/

     

     

    שמתם לב לעובדה שהארי פוטר יתום? גם אלאדין. לבילבי אין אמא, ואבא שלה תמיד במסעות. כן, כמעט כל הגיבורים בספורי הילדים יתומים. למה מרחיקים כותבי המיתוסים שעליהם  גדלנו את הילד מהוריו?

     

    מדוע הורים מתעקשים בצורה שיטתית להאכיל את ילדיהם במזון רגשי ומחשבתי, שבמקרה הטוב לא הזין אותם כלל ובמקרה הגרוע יותר, ממש הרעיל אותם, כשאכלו אותו מידי הוריהם?

     

    למה בכל פעם שאנשים מבוגרים, גם היצירתיים והמצליחים שבהם, עוסקים בקשיי ההורות שלהם, הם מתכווצים ונסגרים? למה אנשים שמסוגלים להתמודד בזקיפות קומה ובחיוּניות רבה עם קשיים בעבודה, בזוגיות, בהתפתחות האישית, הופכים לצל של עצמם כשמדובר בהורות שלהם?

    למה יש פער בין ההתפתחות האישית של ההורים כאנשים בוגרים לבין יחסם לילדים ולהורות שלהם? איך מגשרים עליו?

     

    מאז "עקרון הרצף" לא יצא ספר שעונה על הצורך בחיבור בין ההתפתחות האישית של ההורים כמבוגרים, לבין ההורות שלהם. הצורך הזה עדיין קיים. הוא אף הולך ומתגבר, אך כמעט אין לו מענה בספרים.

    בספר זה הגישה למהות הקשר בין ילדים להורים שונה מהמקובל. רבים מהמבוגרים יחושו שהיא שומטת את הקרקע המחשבתית הבטוחה שעליה בנו את חייהם ואת יחסם למשפחה ולבית.

     

    זה אינו ספר על חינוך וגם לא ספר עם עצות חכמות להתנהלות טובה עם ילדים.  "הורות כמעשה ניסים" היא נקודת מבט חדשה על חיים עם ילדים. היא נועדה להורים שרוצים להתרגש מההורות שלהם, הורים שמוכנים לשאול שאלות קשות על עקרונות היסוד של הוריהם ושל התרבות שבה גדלנו כולנו. אנשים שמסכימים להקים בית לילדיהם על יסודות חדשים: הכלה מלאה, כנות, קירבה, אמון מוחלט, אהבה, הקשבה וחופש בחירה. בלי איומים, בלי "להקנות גבולות", בלי עונשים, בלי להתייחס לאנשים שכל כך יקרים לנו, כאל יצורים שצריך לעצב אותם וללמד אותם מה טוב להם.

     

     

     

    ב "הורות כמעשה ניסים" הופכים את העולם כמו גרב מבפנים החוצה.

    במקום "להכין את ילדינו", לצייד אותם בכלים וברעיונות כדי שיצליחו "להסתדר בחיים" , המטרה היא לשנות את עצמנו ואת חיי המשפחה שלנו, "לסדר את העולם " כך שיתאים לילדינו.

    ילד זקוק לכך שכל רגשותיו – גם הקשים והמבלבלים ביותר – יהיו מוכלים, לא כי הוא ילד אלא כי הוא בנאדם שעוד לא ויתר. ילד מבקש שחייו יהיו רצף של הנאה והתרגשות – בדיוק כמו מבוגר שלא ויתר. ילד מבקש להרגיש שהוא מיוחד ונדיר בעצם קיומו. "לסדר את העולם" כדי שיתאים לאותו ילד, זה בראש ובראשונה לאמץ את נקודת המבט שלו.

    ארגון מחדש של היחסים בין ילדים להוריהם הוא הכלי ליצירת תרבות חדשה שאין בה דיכוי ותחרות ובדידות. זהו כלי יעיל במיוחד כי ההורות (בשונה מספורט ,בישול, אמנות או אופנה) היא בית המלאכה שבו נבראת האנושות.

           זה כואב לראות שברוב המשפחות, גם אחרי יותר ממאה ועשרים שנות פסיכולוגיה מערבית, ההורות היא רצף פעולות סתמי, במקרה הטוב, ומשימה מכבידה עד ייאוש, במקרה הרע. התבוננות מעמיקה והסכמה לראות מה באמת קורה שם - בין ילדים להוריהם - מאפשרת להורות שתהפוך למה שנועדה להיות מלכתחילה : פתח רחב שדרכו זורמת אהבה.

         

    לאהוב, לשיטתו של שי אור, זה לתת למי שאוהבים את מה שהוא באמת מבקש לקבל. 

    לא את מה שנכון, לא את מה שנוח , לא את מה שמקובל , לא את מה שיגרום לו לאהוב אותך או להזדקק לך... את מה שהוא באמת מבקש.


    זה לא מובן מאליו. ברוב המשפחות זה לא מובן בכלל. לשם כך דרושה צורת הקשבה חדשה לילדינו ולעצמנו.

     

    במסע זה המטרה אינה לשרוד. להצליח לשרוד בעולם קשה ומאיים, זו היתה המטרה העמוקה של התרבות שבה גדלנו וגם של רוב התרבויות שקדמו לה. כשזו המטרה, לפחד יש תפקיד חשוב. הוא שמסמן לנו לאן לא ללכת ומה לא לעשות ואיזה גבול לא לעבור, כדי לא להסתכן, כדי להמשיך ולהתקיים, כדי לשרוד.

    במסע החדש המטרה היא לחיות. לחיות זה לא לשרוד. זה משהו שונה לגמרי. האהבה היא שמסמנת לנו איך כן לחיות במלאות. איך כן לפגוש את החיים על כל תהפוכותיהם, כן לחגוג את עצמנו בתוכם, כן ליצור יחד עם שותפינו היקרים, ילדינו, מציאות שמבטאת את האמת העמוקה שלנו בשלל גוונים.

     

    זה מסע של בחירות חדשות שמתחיל בבחירה לגדול עם ילדינו, לגדול יחד. אין אפשרות לגלות מה באמת נכון לנו לעשות עם ילדינו כל עוד הדאגה הפחד הם שמנחים אותנו. כמו בכל תחום אחר בחיים שבו אנחנו לוקחים מנהיגות, כך גם בהורות, המקור לבחירות נכונות, להנאה, ליצירתיות, הוא אמון מלא. אמון מוחלט בעצמנו, בילדינו ובעולם הזה שבו אנו גדלים יחד.

     

    הספר קורא תיגר על תבניות מחשבתיות, מערער ומבקר מוסכמות חברתיות ותרבותיות, ובדרך שוחט כמה פרות קדושות (כמו ברית מילה) , ביניהן:

    ביקורת על מערכת החינוך; הבלוף שלפיו הרפואה מרפאת; הבלוף שפוליטיקה תפסיק מלחמות;

    האשליה שבעשיית צדק; על הצבת גבולות; על הנאמנות המזויפת להורינו ועוד. (ראו הרחבה בנספח מצורף). 

     

    "ב-18 השנים האחרונות אני מסיר עוד ועוד שכבות מתעלומת ההורות. הספר נולד ב"עבודת שטח", של אלפי פגישות אישיות, קורסים וסדנאות שבהן למדתי (מהקשבה לילדות שלי ולילדים של אנשים שביקשו את עזרתי) ולימדתי שפה חדשה, שפה נשכחת שכל כך פשוט ללמוד, כי היא נובעת מתוכנו, מהילדים החופשיים שהיינו. שפה שבה כל קושי בבית הוא הזדמנות מרגשת להתקרב לילדינו. הזדמנות לחזק חוט של אהבה ואמון שמחבר אותנו, שנותן גם להורים וגם לילדים את תחושת הבית שבלעדיה קשה, ממש קשה, לנשום." 

    שי אור

     

     

     

    "בדיוק בדיוק כמו שאני"


    דיסק של שירים שילדים שרים ומדברים

     

    לאחרונה, יצר שי אור יחד עם אשתו, אורית (מטפלת ומנחת סדנאות קרוב ל-20 שנה), דיסק שירי ילדים בשם "בדיוק בדיוק כמו שאני" – שירים למי שמקשיב. כל השירים הולחנו על ידי שי ואת מרבית המילים לשירים כתבה אשתו. כל השירים מבוצעים ע"י ילדים, ביניהם בנותיו של שי. בין השירים משובצות שיחות של ילדים.

    הדיסק נמכר באתר www.bidyuk.co.il תחת הכותרת הזמנה למהפכה. "מהפכה אישית ושקטה, כזו שמשפיעה אולי יותר מכל המהפכות. היא מתחוללת בתוך הבית. בתוך המשפחה, ביחסים שבין אדם לבין אלו היקרים לו מכל. הורים, ילדים, אחים, איש ואשה... ומה שביניהם". הדיסק מוקדש לאנשים אשר מקור הסבל העיקרי בחייהם הוא המאבק האינסופי להשיג ביטחון עצמי, הבנה, הקשבה ורגישות. הצורך האמיתי שלהם שיקבלו אותם בדיוק כמו שהם ויאהבו אותם כשלמים.

    בדיסק-ילדה שהוריה נפרדים מבקשת שימשיכו לתקשר איתה בכנות, ילד שהדמיון שלו מתפרע מבקש מהמבוגרים שיעופו בדימיון יחד אתו, ילדים שרוצים לדעת שכעס ובכי הם חלק לגיטימי מחיי המשפחה, ילדים שרוצים שיר ערש חדש שבו אבא לא "הלך הלך לעבודה" אלא נמצא בחושך לידם.

    עיצוב הקונספט המוסיקלי, עיבודים והפקה – גל גיברשטיין. הפקה מוסיקלית-שלמה דשת.

     


     
    יש לי אותי


    מילים-אורית אור, לחן-שי אור

     

    כשהכל אפור ואני לבד

    כשאני מפחדת ואין אף אחד

    אז אני מסתכלת – ולא רואה

    אז אני מקשיבה- ולא שומעת

    אז אני נוגעת – ולא מרגישה

    ואני כועסת

    ואני שוקעת

    ואין לי, אין לי,

    אין לי אותי...

     

    כשאני רוצה לשנות ולגדול

    כשאני רוצה להיות עם הכל

     

     

     

     

     

     

    אז יש לי קסם קטן,

    מן קסם סודי כזה, רק שלי

    שעוזר לי, שעוזר לי מאד...

     

    אז אני מתרכזת

    עוצמת עיניים

    נושמת לאט

    כבר חם בידיים

     

    ויש לי אותי שרואה ושומעת

    ויש לי אותי שאוהבת לגעת

    ויש לי ויש לי

    ויש לי ויש לי אותי!


    ניתן לשמוע חלק משירי הדיסק ביוטיוב.

    שיר הנושא "בדיוק בדיוק כמו שאני":

     

    http://www.youtube.com/watch?v=-UQugJVbRRg 

     

    גבי ניצן (על יש לי אותי): פרוייקט "בדיוק כמו שאני" הוא אחד הדברים המלבבים והחשובים שקורים לנו מתחת לשפם. ואת הקליפ הזה חייבים לראות כל מי שיש להם ילדים, או כל מי שהיו ילדים.

    עטרה אופק (על יש לי אותי): אבל בעיקר חייבים לראות אותו מי שהם ילדים עכשיו!!! אותו ואת שאר שירי "בדיוק כמו שאני". אין כמעט שירים לילדים, שירים טובים ואמיתיים שמדברים עליהם ואליהם, והפרויקט הזה הוא בדיוק מה שהיה חסר

     

     

    על המחבר

     

    שי אור, 52, מלווה ב-18 השנים האחרונות מבוגרים בצמיחתם, מנחה הורים בתהליכי שינוי עם ילדיהם, מעביר סדנאות להורות ומנחה קורסים למטפלים בגישה שיצר.

    נולד בקיבוץ בית זרע , שבצפון – כיום מתגורר בפרדס חנה.

    נשוי לאורית ואב לשלוש בנות (נעם 16.5, אלי 11 וסיטה 5.5). כל המשפחה שותפה ללמידה וליישום של "הורות כמעשה נסים".

     

    כתב טור קבוע בירחון "חיים אחרים", במשך שלוש שנים, פרסם מאמרים בנושא הורות בירחון "באופן טבעי" וסדרת כתבות בנושא הורות באתר Nrg במדור ה"ניו אייג'".

    בעבר היה מלחין, למד בבית ספר רימון ובמחלקה למוסיקולוגיה בבר אילן. בגיל 33 חווה משבר עמוק, ולאחר תקופה של דיכאון - בעזרתה ובהנחייתה של צילה פירן קרני, מטפלת מיוחדת במינה - עבר תהליך של שינוי: עזב את עיסוקו כמוזיקאי והפך למורה ובהמשך למטפל.

     בשנת 2000, כשבתו הבכורה, נעם, היתה בת ארבע הקים עם עוד כמה משפחות בית-ספר בשם "ילדי אדמה", שהיה ניסיון לחבר בין התפתחות הילדים לבין התפתחות ההורים. אחרי חמש שנים הם סגרו את בית הספר, אך מה שהתחיל  שם התרחב אחר כך בעבודתו עם הורים.

     

    יחסי הורים וילדים ריתקו אותו הרבה לפני שהפך לאבא. הוא חקר והתבונן בסקרנות באנשים. שוב ושוב לא הצליח לתפוש מה מביא הורים לנהוג בילדיהם על פי אותן המוסכמות שמהן נפגעו כל כך כשהיו ילדים בעצמם. לא הבין איך בעולם,  שבו כל אדם מבוגר חופשי ללכת בדרכו, עדיין אנשים בוחרים באטימות, בכפייה, בריחוק  וברכושנות כלפי ילדיהם. הוא הבין שזה לא בא מרוע. שהכוונות הן בדרך כלל טובות, אבל זה נראה ממש כמו להמשיך ולזרוק חכה לאותו הנהר שגם אבא שלך וגם סבא שלך לא הוציאו ממנו אפילו דג אחד קטן.

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      ציפי ארצי
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין