כותרות TheMarker >
    ';

    orenjada

    רק לרשום את מה שאני חושב, לכך הבלוג נועד ולכך הוא משמש. טונה של טלוויזיה, הרבה קולנוע, קצת שטויות מסביב ועוד פחות מכך על הכול ועל כלום. מי שרוצה שיחזור, מי שלא לא. אין הרבה מקומות בהם אפשר לפרוק את מה שאני חושב בלי לדפוק פרופורציות, בינתיים נוח לי. אהבתם תחזרו, לא אהבתם אל. לא באתי להוכיח כלום לאף אחד או לגרום לאחרים לראות "מה ומי אני באמת", כולה בלוג על הכול ועל כלום. אני אוהב לכתוב, זה הדבר היחיד שגורם לי להרגיש טיפה יותר. אה, ואם אני לא כותב בקצב יותר מהיר או אפילו יותר מדי שטויות אז אל תהססו להזדיין בסבלנות או מינימום להגיב. ביי בינתיים

    0

    אנה ערבייה

    0 תגובות   יום חמישי, 3/10/13, 10:34

    בכתיבה עיתונאית יש חוק בלתי כתוב הגורס שאם אתה מוצא נושא מעניין לכתוב עליו אז תכתוב עליו, אם לא – אל. ככל הנראה לא כל העיתונאים מיישמים את החוק הזה, לדוגמא – יובל שרף משחקת עיתונאית בשם יעל שרצה לאוזניה שמועה על ניצולת שואה שהתאסלמה ונישאה לערבי-ישראלי מיפו. העיתונאית יעל אמורה לרוץ אחרי הסיפור הזה ולהתמקד בו, לנסות לדלות אותו ולהבין אותו אך השחקנים העומדים מולה מבהירים לה שהסיפור הזה הוא זניח, שישנם סיפורים מעט יותר מעניינים לדבר עליהם מאשר על יהודיה שעברה לגור אצלם בשכונה. יובל/יעל זונחת את נושא הכתבה ועוברת לעשות את מה שהיא עושה הכי טוב – לעמוד ולהקשיב, מדי פעם לזכור שעליה להביע עניין כלשהוא ולשאול את השאלות המתאימות כדי שהשיחה תזרום ולא תיעצר בכל פעם מחדש, ועל הדרך היא גם לא שוכחת להתנהג כמו עיתונאית אמיתית – לפתוח את הפנקס עיתונות המרשים שלה, לרשום בו הערות לא ברורות ולהיראות כלפי מושאי הכתבה שלה כאילו באמת מעניין אותה לדעת מה יש להם להגיד. שרף עשתה בדיוק את אותו תפקיד בדיוק באותה צורה גם בעבר, בסרט 'הערת שוליים', גם שם היא בנתה את אותה אג'נדה של להיות יפה ולחייך למושא הכתיבה שלה, לפחות אצל יוסף סידר לתפקיד העיתונאית אותו היא שיחקה היה היגיון.

     

    אני מצטער אבל זה באמת נכון – ההרגשה הזו שלי – שכל הסרט הזה נראה כאילו יובל שרף הייתה דמות סטטית שאמרו לה ללוות את הצלם בזמן המסע שלו דרך קו העלילה. האמת היא שאני די מסוגל להבין את זה, עיתונאי הרי אמור ללוות את נושא הסיקור שלו, לסקרן אותו, לסקרן אותנו, לבנות את הסיפור, את העלילה, את כל מה שאמור ליצור עניין כלפי המצלמה או הדף או המסך או האקרן או אפילו מול גרמי השמיים, והדבר היחיד שקיבלתי מהעיתונאית יעל מעיתון תל אביבי כלשהוא הוא שלא הבנתי כלום ממה שהיא מנסה לעשות, אולי היא מחייכת ואדיבה וגורמת לאנשים להתחבר אליה ולהיפתח אליה אבל לא הבנתי איך היא גרמה להם להיפתח אליה ולספר לה את סיפור חייה ואת סיפור חיי משפחתם. לא הבנתי מדוע הם כל כך ששים לפתוח את ליבם בפניה. ככה? פתאום? עיתונאית ג'ינג'ית נכנסת לכם לתוך השכונה ואתם לרגע לא מנסים להבין אם היא מנסה להוציא מכם כותרת??!! רק בגלל שאימא מתה זה לא נותן למושאי כתבה את הלגיטימיציה לפתוח פה על יחסי שכנות בין ערבים ליהודים בישראל, רק בגלל שאמא מתה זה לא אומר שמותר לספר את פרטי הפרטים של יחסי המשפחה הכי אינטימיים של הילדים, של השכנים. לאורך הצפייה תהיתי אם לא צריך וראוי להוציא מהם אישור קודם?

     

    אולי צדקה אסי לוי, אחת השחקניות בסרט, שאמרה בעת שישבה ורשרשה בעדשים כתומים מטסה גדולה "יש דברים שלא אומרים עכשיו, האנשים עליהם אנחנו מדברים עדיין חיים", אמרה ולא שמה לב שבמהלך שוט אחד ארוך ביותר של סרט דיברו על הדמות אותה היא משחקת לא מעט, סיפרו פרטים מאוד אינטימיים מחייה האישיים ואף אחד לא טרח להגיד לה את זה, לי זה נשמע די תמוה, אבל זה רק אני.

     

    כשהקרנת הסרט 'אנה ערבייה' תמה תהיתי אם כל התסריט כולו נכתב כי לעמוס גיתאי היה חזון בראש, חזון די לגיטימי למען האמת; סרט אחד בשוט אחד. החזון הצליח, הסרט פחות. אלו עוד דברים היו בחזון לסרט הזה? אולי שקו העלילה הרציף לא ייבנה רק בשביל שהסרט יהיה רציף אלה בכדי ליצור תסריט מעניין? אולי ליצוק יותר נופך לקו העלילה? אולי לדבר יותר בכבדות על הנושא שפתח את הסרט? יצאתי מההקרנה בתחושה שיש יותר מדי אולי'יים בעלילה הזו, יש אמנם המון כבוד והערכה לצלם שהצליח לא ליפול במשך שמונים ושתיים דקות וגם המון כבוד והערכה לשחקנים וביניהם גם הגבירה שרף שהצליחה לעשן רק סיגריה אחת לאורך הצילומים, אבל מצאתי את עצמי מחכה שמשהו יקרה, והמשהו הזה לצערי לא הגיע.

     

    רוב הסרט הרגיש לי כמו ניסיון לעשות תיאטרון בקולנוע, האפקטיביות של לראות את השחקנים בשר ודם מציגים את הסרט מטרים ספורים ממך לא באמת יצרה מבחינתי את הבאזז המתאים, והדבר הכי אותנטי שקרה במהלך העלילה הוא לשמוע מטוס עובר בשמיים בסצינה קלילה בפרדס. לאחר ההקרנה התוודה גיתאי שהוא שלח את אחד מאנשי ההפקה עם אוטובוס ללונה פארק רק כדי שיהיה להם שקט בזמן הצילומים לצלם סצינה אחת רצופה בלי שהילדים יעשו להם רעש, ואפילו הוסיף ואמר שהוא מקווה שמבחינתו הסרט העביר את מה שהוא ניסה להביע, שבשוט אחד יהיה שלום בין העמים, ציפיתי שהוא יסביר מעט יותר למה הוא מתכוון אבל שעת ההקרנה הייתה שעות אחר הצהריים של ערב שישי, הבטן כבר קרקרה, אז סלחתי לו.

     

    באחד ממקומות העבודה הקודמים שלי הייתי נכנס לעיתים לחדר הקפה בכדי להכין לעצמי כוס משקה, בעת שהייתי ממתין לתורי ביחד עם אנשים נוספים הייתה ניגשת אלינו המנקה ומתחילה לדבר איתנו על החיים, מספרת על הבת שלה שבצבא, על הקושי שלה בעבודה תוך כדי גיבובים חצי ברוסית, חצי ברומנית. רוב האנשים שעמדו בתור רק חיכו שתורם יגיעו והם יוכלו לעזוב את המתחם ולחזור לעבודה, בינתיים הם הנהנו אל המנקה ונראו כמקשיבים והעיקר שהמנקה לא תיעלב כי לא באמת היה בזין שלהם להקשיב לה, ככה בדיוק נראו לי רוב הדמויות בסרט, הם אמנם היו באינטראקציה אחד עם השני, הם דיברו והקשיבו, חייכו ואפילו רשמו בפנקס הסופר מרשים שלהם, אבל מפה ועד ליצוק נופך של התעניינות אמיתית ולא כאילו כפו עליהם להיות שם זה כבר סרט אחר.

     

    אופציה נוספת של ביקורת לסרט היא שלא הבנתי ממנו כלום, אבל זה צפוי מדי.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 2 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אורן קרבל
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין