כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    אמא קוראז'

    0 תגובות   יום רביעי, 30/10/13, 01:38

    עליס בליטנטל

    ''

    אמא קוראז' וילדיה

    בתיאטרון הקאמרי

     

    אחד משלושת המחזאים המוצגים הכי הרבה בעולם – הוא ברטולד ברכט, (1898-1956) שמחזהו "אמא קוראז'” (1939) הפך לנכס צאן ברזל של התיאטרון באשר הוא. הפקת התיאטרון הקאמרי בבימויו של אודי בן משה, מצליחה להפוך לפנינה בפני עצמה: הודות לתיזמורו של בן משה שגרם למיצוי יכולתם של כל השחקנים ולהבאתם לשיאם. הגיבורה בהצגה המרתקת מתמיד, היא המלחמה. ולמי זה יכול לדבר יותר מאשר אלינו?

     

    הדרמה בהצגה מסתובבת סביב אשה חזקה, טיפוס של שורדת, שהמלחמה היא נכס חומרי עבורה. כי כשנלחמים, הצבאות זקוקים לכל מיני דברים שהצבא לא מעניק, וכאן הופכת הסוחרת הממולחת את המצוקה של אחרים לרווחתה האישית. הפילוסופיה של ברכט הזרועה בתוך חילופי הדברים כבדרך אגב, ומטובלת בהומור נשכני, אינה מכהה את הדרמה הכואבת של המחיר הכבד שמשלמים עבור המלחמה. ברכט במחזהו התייחס לתקופת מלחמות הפרוטסטנטים בקתולים, מה שהפך ל"מלחמת שלושים השנה" בה נהרגו 9 מיליון, ונפצעו ונעדרו 30 מיליון בסה"כ.

     

    את דמותה של האם האכזרית שתאוות הכסף עומדת בראש מעייניה, ממלאה תיקי דיין. הקומיקאית החביבה הופכת כאן באחת (עם קולה הרבגוני הנע מעוצמה ובוטות לרכות ועדינות) את הדמות הקונטרוורסלית לתפקיד חייה. היא יודעת להיות גסת רוח, בוטה, תוקפנית ותחמנית, ובאותה עת – להפגין רוך ואהבה כלפי ילדיה, אך גם כלפי גבר שנקרה בדרכה, הטבח בעל ההשפעה על נשים(רמי ברוך הקלאסיקן, שכל דקה שלו על הבמה היא חוויה). היא יודעת לנצל את חולשותיו של כל אדם, ומשחקת בכך בגורלו/גורלם. את בנה האחד, אייליף (יפתח אופיר המעולה השופע חום וקסם) היא מחנכת להיות תוקפן כשדרוש. תכונה שגורמת לו לקבל עיטור בשירותו כחייל, אך גם מביאה למותו בגלל נטיתו להרוג מתי שרק אפשר... את בנה השני, “גבינה שוויצרית" (אודי רוטשילד), אותו חינכה ליושר היא מאבדת בשל כך גם כן, וכך גם את בתה האילמת – גלוריה בס המדהימה והאכספרסיבית, שכמו תיקי דיין, שתיהן עושות פה את תפקיד חייהן ומתגלות באור מופלא.

     

    הבמה המסתובבת, עליה נעה העגלה של קוראז', הודות לניצול אנשים במקום הסוס שנפטר, מהווה מטאפורה לעלילה החגה סביב וחוזרת תמיד לאותו מקום, גם אם בארץ אחרת. המצבים משתנים, האנשים המופיעים בכל מקום שונים, אך חוזרים ומופיעים במערכה הבאה. כך קיים סביבה הכומר הצבוע כסמל לכנסיה הדו פרצופית, ואולי לכל אנשי הדת (מי כמונו מכיר זאת כה טוב...). גדי יגיל הוא הכומר שמוכן לפשוט את גלימתו ותארו, ולהצטרף לסרסורית קוראז', ובלבד שיציל את חייו. גם קטע סולו השירה המצוין שלו, וגם כשהוא מלווה את קוראז' בשירתה, הרי רוחו של ברכט שורה עליהם מלמעלה, כמו בכל מחזותיו בהן מעורבים הפיוט והשירה עם התבונה והדרמה. אורלי זילברשץ היא הזונה הוולגרית איווט, שקתרין, האילמת, רואה בה מודל לחיקוי. קוראז' נלחמת בזה, אך לשווא.

     

    כשהיא שולחת את הנערה בגפה לקנות עוד סחורה בעיר, והנערה חוזרת מהעיר אחרי שנאנסה – האם מנחמת אותה: אין דבר, עוד שבוע זה יעבור. הציניות שלה גוברת על האנושיות.

     

    כדי להמחיש עד כמה המלחמה מעצבת את אופי האנשים החווים אותה, ברכט משבץ עוד דמויות שמעצימות עובדה זו - כמו החיילים, רודיה קוזלובסקי הכה רבגוני בדמויות שונות של החייל הפרוטסטנטי, הגנרל, והחייל הקתולי, ורובי מוסקוביץ' כחייל וכמפקד שתום עין. שניהם עושים מתפקידי המישנה מטעמים של ממש. כך גם יוסי קאנץ הוותיק כקולונל וכאכר, ואסתי קוסוביצקי כאיכרה, יוצרים דמויות אנושיות נוגעות ללב. אין בהצגה רגע דל הודות למשחק הכה משובח.

     

    המוסיקה המקורית של פאול דסאו היהודי, קיבלה את עיבודה בצירוף תוספות של יוסי בן נון, והלחנים המוכרים מתנגנים בלב עוד הרבה אחרי שיוצאים מהאולם. התזמורת המצוינת מבצעת אותה בדיוק ובהדגשים הנכונים. את התרגום עשתה ענת גוב המנוחה, את השירים תרגם אלי ביז'אווי המחונן, את התפאורה הכה משמעותית ונוקבת יצרה נטע הקר, ואת התלבושות – דליה פן-לרנר.

     

    ההצגה אמא קוראז' היא אחד משיאי התיאטרון המודרני, וליחה לא נס עד היום. המחבר התכוון במחזה להתריע מפני המלחמה שהיטלר מאיים להכריז, אך כמו קתרין במחזה, (המתופפת אל מותה כדי להתריע את התושבים מפני האויב המגיע להשמידם) – כך גם הוא אחר את המועד. לנו יש תחושה של הזדהות כשאנו צופים בחוסר התועלת של המלחמות, כשנוכחים שמי מעוניין בהן – הם רק הסוחרים. הסיבות לפריצת מלחמות אינן אידיאולוגיות, אלא חומריות.

     

    תחושת היאוש הנובעת מהמחזה - שהשלום למעשה לא יבוא ולא יביא גאולה, מותירה בצופה תחושה כבדה, אך מהכרת המציאות, הרי הטוב והרע ירדו יחד לעולם, ויש לדעת להתמודד עם מציאות קשה זו. ההצגה מעניקה הרבה חומר למחשבה, יחד עם חוויה מרתקת, רצופה, וקצבית. זו לא פוליטיקה בגרוש, ולא מה שישרת מפלגה זו או אחרת. זו פיסגת תיאטרון, כשהביצוע המבריק עוד מעצים את עצם מהות המחזה, והקלאסיקה הופכת לבת זמננו, לרלוונטית לכאן ועכשיו. שאפו למבצעים ולקאמרי.

    צילום: דניאל קמינסקי.  למעלה: תיקי דיין וגלוריה בס.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל