כותרות TheMarker >
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    מוסררה

    1 תגובות   יום חמישי, 31/10/13, 01:39

    עליס בליטנטל

    ''

    " מוסררה" בהשראת הפנתרים השחורים

    בתיאטרון פסיק

     

    המהפכה החברתית האמיתית הראשונה התרחשה בישראל ב 1970. צעירים ממוצא מרוקאי מאסו בעוני, בדלות, ברעב ובהשפלות, שגרמו להם להפוך לפושעים. הם החליטו להקים מפלגה שתשרת את הציבור אליו הם שייכים: ה"שחורים", השנואים והבזויים.

     

    את העוני והמצוקה האמיתיים חוו העולים ממרוקו בשנות החמישים והששים, כשנזרקו לאוהלים ופחונים אחרי שחיטאו אותם בדי.די.טי. כשהמצב השתפר לכאורה, העבירו אותם בין היתר לבתים נטושים במוסררה, קרוב לעיר העתיקה שמעבר לגבול, כשעשרה ילדים צריכים לגור בחדר אחד. שכונה שהפכה חיש קל לשכונת עוני, מלאה בפשע וסמים. המחזאית הצעירה והמחוננת הדר גלרון (מיקווה), נסערה מהתחקיר שעשתה לפני כתיבת המחזה (יחד עם אמיר זהר), עוד יותר מעצם הכתיבה והבימוי של ההצגה בתיאטרון "פסיק". הסיבה: אביה היה בין אלה שחוו את המצוקה ובעטיה עזבו את הארץ בשנות הששים, וחזרו אליה רק מאוחר יותר. כך שהכאב של משפחתה צורב בליבה והוא שהניע אותה לכתוב על כך.

     

    נושא היחס למרוקאים הוא כפצע צורב בלב רבים בקרבינו. אותי זה הרטיט לצפות בסצינות הרבות, שכל אחת היתה פתח לעולם שהוסתר מעינינו בעזרת העיתונות משרתת השלטון המפא"יניקי, הלבן והמתנשא. המשחק הכה אותנטי של הצעירים, שאך זה סיימו כקבוצה את הסטודיו של ניסן נתיב בירושלים, משחק אותו הדריכה בכזו רגישות הדר גלרון, הסיפורים העוצמתיים שבסך הכל הכילו פרטים כה רבים שהרכיבו את התמונה לאמיתה, בעזרתם נפרשה לעינינו תמונה שרק את חלקה ידענו. לכן זה כה נוגע ללב וממלא את מטרת המחזאית: ליצור דרמה שמעוגנת במציאות היסטורית, שהיתה לפצע חברתי מדמם.

     

    לא היו אלה אז צעירים שלא ידעו רעב, שרק בשביל הכיף והחבר'ה, החליטו לעבור לאוהלים בשדרות רוטשילד. אז לא חשבו על מלחמה במחירים הספסריים והעלויות הלא הגיוניות שאליהן הגיעו הודות לתאוות הבצע של הטייקונים. אז, בשנות הששים היתה זו חרפה, שבהחלט דמתה לאפליית השחורים בארה"ב, שהביאה גם היא להקמת תנועת "הפנתרים השחורים" שם. בחור אמריקאי שמגיע לארץ, ומחפש חשיש אצל סוחר הסמים במוסררה, מספר לחבורה על תנועת הפנתרים השחורים בארה"ב, ומכאן מתגלגלת האבן והופכת למפולת סוחפת.

     

    פעיל שמאל ועיתונאי במישרה חלקית, עוזר להם לארגן את דעתם, ודוחף אותם לייסד מפלגה. ואכן, במציאות, הם הצליחו להקים מפלגה ולזכות בשני מושבים בכנסת, אך חוסר יושרו של אחד מהם, שהוסכם שיתחלק עם חברו בכסא בכנסת – וסרב להתפנות אחרי שנתיים, הביא להתפרקות המפלגה הצעירה, שקרסה בטרם הצליחה לממש את מטרותיה.

     

    אייבי, מנהיג החבורה וסוחר הסמים הוא בועז נחום, ששפת הגוף שלו ממש כשל ארס מרוקאי עם המיבטא והסגנון. יש לו קסם אישי רב, וליהוקו מעולה. כך גם מעולה ורבגוני הלל שמעון בתור השוטר מקנאסי, ומרשים עוד יותר – כאמא של יעיש. יעיש הרגשני הוא ניראל פרידמן; פרוספר הוא יואב כהן, ואת אחותו של יעיש – אתי היפה, מגלמת ליטל לוזון, שעדיין מתרגשת ובולעת את המילים, אך החן שלה והחום מחפים על כך. את העיתונאי, השב"כניק והתייר ממלא בכשרון יובל שוורצמן.

     

    גלרון יודעת היטב את המלאכה, וחילופי הסצינות נעשים תוך השמעת מוסיקה תוססת של התזמורת החיה על הבמה (אביתר חרמש, דותן כהן ונמרוד גורביץ'). בתחילת המחזה יש גם קטע מחול ותנועה שאת הכוריאוגרפיהשלו עיצב עומר זמרי המחונן (שעיצב גם את הכוריאוגרפיה ל"שני קוני למל", בין היתר). את התפאורה הכה מתוחכמת ויעילה עיצב עלי קפלן וילדמן, את התלבושות האותנטיות עיצבה ליאת בן שושן, ואת התאורה חגי גורן.

     

    הצגת תיאטרון פסיק "מוסררה" אינה רק דרמה מעולה. יש לה ערך מוסף במתן התיחסות לפרק בהיסטוריה שלנו שהיה עלום עבור רובינו, והגיע הזמן לפקוח את עינינו ולתת עליו את הדעת, שלא נמשיך לעשות את אותן השגיאות כמו שגולדה מאיר אמרה על המרוקאים: ”הם לא נחמדים...”. די עם הגזענות, שממשיכה להתקיים עד היום במיוחד בקרב החרדים, והגיע הזמן שנהיה כולנו ישראלים בעלי ערך שווה, שהקו המשותף לכולם הוא אהבת העם והארץ. אמן.

     

    הצגה שמסובבת את הבטן.

    צילום: יוסי אריאל.

     

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        31/10/13 09:30:
      תודה עליס יקרה ! לקוראים חשוב לי להדגיש ולפרגן לאמיר זוהר העיתונאי המוכשר שלא רק ערך איתי תחקיר - אלא גם מחזאי שותף למחזה . התחקיר שלו הוא של שנים שהוא אוסף כתבות וידיעות והוא הסתובב עם הרעיון של הצגה 'בבטן' שנים עד שפנה לעוזי ביטון מתיאטרון פסיק ושכנע אותו שזה הזמן .. גם לשחקנים עצמם חלק ביצירה- נעשו איתם אימפרוביזציות רבות כחלק מתהליך יצירת המחזה.

      ארכיון

      פרופיל