כותרת/שם של סרט יוצרים ציפייה אצל הצופה למשהו מסוים. כאשר יש שיבוש של השם המקורי, הכותרת לא ממלאה את תפקידה. וכך קורה בסרט זה שבמקור נקרא enough said...

למרות היותו תוצרת ארה"ב, (אם כי בהפקה עצמאית ומינורית) זהו סרט שווה באמת, דווקא משום שהוא כל כך אנושי, אמין, אין בו שום דבר "הוליוודי", מוחצן או פלקטי.

הסרט מספר את סיפורה של אווה, גרושה 8 שנים, המגדלת בת מתבגרת שאוטוטו עוברת ללמוד בקולג' המרוחק מאוד מאמה המודאגת.
אווה מתלווה לזוג חבריה הטובים, שרה וויל ויחדיו הם מגיעים למסיבה, שבה היא פוגשת שתי דמויות איתן היא תרקום יחסים.

מריאן היא משוררת הנזקקת לשירותיה של אווה המסאג'יסטית, והשתיים על רקע היותן גרושות הופכות לחברות. אלברט שפגש את אווה במסיבה מקבל את מספר הטלפון שלה ומתחיל קשר רומנטי בין השניים.

יופיו של הסרט הוא בכך שהוא מאוד משכנע במצבים, באמירות, בהסברים שהוא מציג בפני הצופה.

אווה המגולמת ע"י ג'וליה לואי דרייפוס, המוכרת לנו כאיילין מ"סיינפלד"
אלברט המגולם ע"י ג'יימס גדולפיני המוכר מה"סופרנוס" (בתפקיד מנוגד לחלוטין). כל אחד כשלעצמו, ושניהם ביחד מוצגים כדמויות שאנו עשויים לפגוש  ברחוב בראשל"צ או בכפר סבא...אווה נטולת איפור, עובדת למחייתה במקצוע בו היא טובה ואותו היא  אוהבת. אלברט הוא גבר גדול ממדים, "רופס", די מוזנח, אך יחד עם זאת, מאוד משקיע, רגיש,  והמפגש ביניהם מתאר יחסים אפשריים, דמויי מציאות ואת הצורך והרצון ברומנטיקה באמצע החיים.

אלברט לא "הפיל את אווה מהכיסא" כשראתה אותו במסיבה וכך- להיפך. אבל התקשורת ביניהם זורמת ונינוחה, ויש בה הרבה נועם והומור. אם אשתמש בשפה סלנגית אומר שלא היה כאן "קליק" אבל היתה כאן בהחלט "כימיה".
מעבר לתקשורת המצוינת והחיבה ההדדית, אווה ואלברט חווים דאגה דומה באשר לעזיבת הבת לקולג', שכן גם בתו של אלברט, אלן עומדת ללמוד בקולג' מרוחק. יש כאן הבנה משותפת של הרגש והקושי של ההורה להסתגל לרעיון, דבר שעשוי  לעורר הזדהות של הורים רבים.
השניים מגיעים למערכת היחסים עם מטען קודם, (נישואיהם הכושלים), ולכן ההסבר להתנהגותה של אווה, אשר גם גורמת לסיבוך היחסים (לא נגלה...) הוא הסבר פסיכולוגי מאוד מתקבל על הדעת.
כאן, בסרט, הקושי לייצור מערכת רומנטית חדשה מושפע מהפחדים והאמונות הקדומות, ואין דבר נכון מזה גם בחיים האמיתיים. לפעמים אתה "מתמכר לרעל" משום שהוא משרת צרכים פסיכולוגיים עמוקים (זה יובן רק לאחר הצפייה..)
ולזוגות שחוו פירוד, מוצגת בפניהם מראה שהשמצה של בן/בת הזוג חוזרת כבומרנג ומכה ללא רחמים.

מול הזוג הגרוש מוצגים שרה וויל, הזוג הנשוי, שאף הוא לא שבע נחת מחייהם המשותפים.
לכאורה, לא קורה דבר בסרט, אך קורה בו מה שקורה בחיים. לא כל יום דרמה, לא כל יום מתהפכים לנו הדברים. מבחינה רגשית אווה ואלברט עוברים תהליך של התאהבות, אכזבה, הבנה. שולחים בת הרחק הרחק מהחממה הביתית.
זה לא מעט. זה אפילו די הרבה ....
נדמה לי , שלא צריך להיות בעל הסטטוס: "גרוש/ה" או  "פנוי/ה" כדי לחוות את הסרט הקטן הזה בהנאה ובהתרגשות.

הבמאית והתסרטאית: ניקול הולופסנר