כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    בשביל הזהב

    ביקורת: כחול הוא הצבע החם ביותר

    ביקורת על כחול הוא הצבע החם ביותר

    ביקורת: כחול הוא הצבע החם ביותר

    3

    סרטים  

    2 תגובות   יום שלישי, 10/12/13, 08:11

    ''

     

     

    "זוכה פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן". רצף המילים הזה, המופיע כתו איכות לפני סרט אחד מדי שנה, הוא נורת אזהרה מהבהבת עבורי. למרות שהרכב חבר השופטים משתנה בכל פעם, נבחרי הפסטיבל נוטים להיות מאוד רחוקים מהטעם שלי. מאז "הפסנתרן", שקטף את הפרס ב-2002, לא זכה בדקל הזהב סרט שאהבתי. למעשה, את רוב הזוכים די שנאתי. "כחול הוא הצבע החם ביותר" הוא הזוכה השנתי ובואו לארץ לווה בהרבה חששות מצדי. האם, לשם שינוי, חבר השופטים של פסטיבל קאן עשה בחירה שאסכים איתה, או שכמו בדרך כלל, אצטער על כך שאין לי לבנים ומלט לבניית קיר שאוכל לדפוק בו את הראש בזמן הצפיה, חוויה נעימה בהרבה מלנסות להבין מה הולך ב"עץ החיים"?

    אדל היא נערה צרפתיה ממוצעת. יש לה את קבוצת החברות שמקיפה אותה בבית ספר, היא תלמידה סבירה, תלוי במקצוע ומדי ערב, היא יושבת לאכול עם ההורים ארוחה בתוספת כוס יין ושיחה על ארועי היום. אחד הבנים בתיכון מעוניין בה וגם היא לא פוסלת אותו והם מתחילים לצאת. בשלב מסוים, אדל מרגישה שחסר לה משהו ומחשבות על אמה, בחורה כחולת שיער שראתה ברחוב, רודפות את שנתה. רצה הגורל והשתיים נפגשות ואדל נמשכת אחר אמה לעולם של אהבה מסוג שלא הכירה בעבר.

    אני לא יודע בטוח אם הייתי צריך להזהיר מפני ספוילר לפני המשפט האחרון. מצד אחד, מדובר באחת ההתפתחויות היותר מאוחרות בעלילה. מצד שני, זה קורה בערך עשרים דקות מתחילת הסרט. כחול הוא הצבע החם ביותר הוא סרט עם הרבה דקות ומעט מאוד עלילה. בשלוש שעותיו, אין כמעט שינוי במצבן של הדמויות, אבל דווקא התהליכים הנפשיים והרגשיים שמובילים לשינויים אלה, מואצים וכמעט ואינם זוכים לזמן מסך.

    זה אבסורדי עד כמה הסרט איטי ואף עומד במקום, אבל מרשה לעצמו להכיל עשרות סצנות שאמורות לכאורה לבנות סיפור. אדל אוכלת ספגטי – זו סצנה של דקה. אדל ישנה ולא קורה כלום – עוד עשר שניות. אדל מדליקה סיגריה – עוד חצי דקה. מהדברים האלה מורכב סרט שאין לו כמעט עלילה, אבל יש לו המון ימרה למלא זמן מסך ארוך מהרגיל.

    מי שראה את "הגרגר והדג", סרטו של הבמאי עבדלאטיף קשיש מלפני שש שנים, יודע שהוא אוהב לקחת את הזמן. הסרט ההוא ארך שעתיים וחצי והיה מורכב מסצנות ארוכות ואיטיות שרבות מהן, לא קדמו את העלילה, אלא רק ספקו רקע לאווירה. ההבדל הוא שב"הגרגר והדג", הדמויות עצמן היו מעניינות ומשוחקות היטב. כחול הוא הצבע החם ביותר הוא מריחה של סיפור בנלי ביותר, אשר הדמות המובילה בו מרתקת ומעורר הזדהות בערך כמו עובש שצומח על הקיר. אדל היא דמות משעממת ומעצבנת. היא מתייחסת להכל עם אותה הבעה פעורת פה, כמו שפמנון שמישהו מנופף מולו חתיכת פיתה וכל ההתרחשויות קורות סביבה מבלי שתהיה לה אמירה בנושא. היא לא עושה כמעט שום דבר מיוזמתה. הכל נקבע בשבילה והיא פשוט זורמת עם זה, בלי לעבור שום תהליך רגשי או רגעים קשים של התלבטות בדרך. אם היו מציעים לה להצטרף לתכנית החלל הסינית, הייתה עושה זאת בלי לחשוב. אם כי, זה כנראה היה יוצר סרט מעניין יותר.

    הבעיה במעט הסיפור שקיים, היא שמדובר בסיפור שהוצג כבר אלפי פעמים ואין כאן שום חידוש. זה אפילו לא הסרט הראשון שמציג את הסיפור מנקודת המבט של אישה שבוחנת מחדש את ההגדרות המיניות שלה. לפחות שעתיים חולפות לפני שמגיע משהו שאפשר, בערך, לקרוא לו קונפליקט וגם הוא יותר חולף מאשר מביא לשינוי כלשהו בדמות הראשית. אין לסרט אפילו פן שמציג יחס קשה מהסביבה. אדל חיה חיים טובים ולא סובלת מהצקות או רדיפות בגלל נטיותיה. אמה אפילו יותר נינוחה ואין בקשר ביניהן שום דבר שלא קיים בכל קשר קולנועי אחר. הכל מתרכז לתוך סיפור בעל רוחב יריעה של קופסת טונה.

    בעצם, יש דבר אחד שאמור לבלוט כשונה מרוב הסיפורים בסגנון. הן נשים, מהסוג שאוהב נשים אחרות. וואו, איזו זוית רעננה על תורת הקשר. מערכת יחסים מינית בין שתי נשים היא כל כך נדירה שעבלאטיף קשיש חש צורך להציג בפרוט איך היא עובדת. כי, אתם יודעים, אם לא נלך לקולנוע לראות מין לסבי, איפה נמצא כזה בסוף שנת 2013?

    סצנות סקס הן תמיד בעייתיות בעיני. הן כמעט לעולם אינן מקדמות את הסיפור וזה מובן מאליו שהזוג המוצג מקיים יחסים בתדירות כזו או אחרת, אז למה להתעכב על כך? זה חלק ממה שזוגות עושים. אם יש לסצנת מין מסוימת חשיבות עלילתית, היא יכולה להיות קצרה ומרומזת, בלי להיכנס לרמת הפרוט שקשיש נכנס אליה. זה לא מפריע לי מסיבות שמרניות ואני אהיה האחרון להתלונן על התיחסות לזוג נשים כאל זוג רגיל לכל דבר. זה פשוט שאני לא יכול שלא לחשוב על כך שבזמן שהשחקנים מדמים יחסי מין בצורה קרובה ככל הניתן למציאות, גונחים, נוגעים ומוצצים פטמות בעירום מלא, יש צוות צילום שמקיף אותם. ממש לידם עומדים צלם, תאורן, מקליט ולידם יושב במאי שמנחה את השחקנים לאילו תנוחות לעבור ומתי להשמיע קולות של הנאה. יש משהו מאוד קריפי במחשבה על אדם המציב אחרים כבובות מין בסיטואציה שאמורה להראות מאוד אינטימית. עבדלאטיף קשיש כל כך רצה שסצנות המין יהיו אמינות וממושכות, שהסרט יכול להיחשב כפורנו רך לכל דבר. גם ככה יש לו בערך אותה כמות עלילה.

    מוזר לחשוב שכחול הוא הצבע החם ביותר מבוסס על רומן גרפי. רומנים כאלה הם מדיום ויזואלי ונוטים להציג מגוון של נקודות מבט, משחקים של אור וצל, שילוב בין דמיון ומציאות ויצוג עשיר של הרגשות והמחשבות הכמוסים של הדמויות. הם גם יכולים לכלול קפיצות בזמן ושילוב בין סגנונות שונים באותו עולם. הסרט של קשיש לא מציג אף אחד מהדברים האלה. הוא מצולם בצורה משעממת, חדגונית ולעתים, פשוט מכוערת. בעוד סצנות המין פוטוגניות יחסית (חלילה ללהק שחקניות בעלות גוף ממוצע), יש לקשיש חיבה מוגזמת לקלוז-אפ על פנים של שחקנים לבושים. השיחות לא סתם אינטימיות, אלא ממש נראות כאילו הצלם נרדם על הכפתור של הזום. סצנה מוזרה במיוחד מציגה את אדל ואמה מתלחשות בפאב רועש, מבלי שהמוזיקה ברקע תעלה על דבריהן, מה שכל מי שאי פעם היה בפאב, יודע שאמור לקרות. שיחות בין אדל לחברות בבית הספר, גורמות סחרחורת מרוב מעבר מפרצוף לפרצוף ובחייאת, כמה אפשר לסבול אנשים שמפריחים עשן ישר אל המצלמה? הרומן בסרט אמנם גרפי, אבל לא בצורה היצירתית שמאפיינת עיבודים כמו "עיר החטאים", "היסטוריה של אלימות", או "300".

    החשש שלי מפני זוכי דקל הזהב נותר על כנו. כחול הוא הצבע החם ביותר מצטרף לשורה של סרטים שאני פשוט לא מבין את הבחירה בהם לפרס היוקרתי. זה לא סרט שאפשר לסווג כסתם טוב, אבל לא מיוחד. זה אפילו לא סרט בינוני. זה סרט רע, שעשוי בכיעור, מבוסס כולו על דמות חסרת אופי ומתקמצן בהתרחשויות. קשיש מנסה למלא שלוש שעות בעלילה שלא מספיקה אפילו לחצי מזה. הוא כל כך מאוהב בדברים שצלם, שהוא מתעקש להשאיר סצנות חסרות משמעות וחפירות שלא מזכירות במאום שפה של אנשים אמיתיים. בני נוער לא מדברים רק על סקס וספרות, יש להם עוד דברים בראש. אף אחד בעולם הזה לא רואה טלוויזיה, או חולק בעיות אישיות עם החברים שלו? לאף אחד אין איזה סיפור משעשע שהוא מת לספר? משפחות אמיתיות לא מדברות רק על אוכל ובני אדם לא מגלים את עצמם מחדש על סמך חמש דקות של שיחה. הסרט הזה לא רגיש, לא אנושי ולא מסוגל בשום דרך להצדיק את האורך שהוא כופה על הצופים.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 1 מתוך 5

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        12/12/13 18:16:
      יפה ביקרת. וזה עולה לי בבריאות להגיד.
        11/12/13 19:08:
      וואו. זה היה לא צפוי.

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין