כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    בשביל הזהב

    ביקורת: פרנסס הא

    ביקורת על פרנסס הא

    ביקורת: פרנסס הא

    1

    סרטים  

    0 תגובות   יום רביעי, 25/12/13, 19:34

    ''

     

     

    לא קל לחיות בעיר הגדולה. לא קל להתמודד לבד עם הוצאות המחיה והריחוק מהמשפחה. לא קל להתבגר כשאין מי שיחזיק את היד ויגיד שיהיה טוב. בשל כך, אנשים בסיטואציה הכה נפוצה הזו, מעבירים את תקופת המעבר שבין גיל ההתבגרות לעצמאות כלכלית, יחד עם עוד אנשים, בני אותה קבוצת גיל. גם יחד זה לא קל, אבל הרבה יותר נעים ויש עם מי לצחוק כשכל המזל הרע מתפרץ בבת אחת, או כאשר החלום אחריו רודפים מאז גיל 18, הולך ומתרחק. יש למי לספר את הצרות ואת החוויות היותר נעימות ויש מי שיעזור עם הנטל הכלכלי וישמש הורה מחליף כאשר צריכים תמריץ או נזיפה בכדי לסדר את החדר ולעשות כלים. אפשר גם חתול, אבל הוא לא משלם שכר דירה.

    פרנסס נמצאת בתקופה הזו בחייה. היא גרה בניו יורק עם סופי, החברה הכי טובה שלה. אומרים שהן אותו אדם, רק עם שיער אחר. השתיים חולקות לא רק מרחב מחיה, אלא גם את הסודות הכי כמוסים, חוויות מהיומיום, סיגריה בחלון וסיפורים לפני השינה. הן כל כך קרובות, שפרנסס מתקשה לדמיין את חייה עם אדם אחר כלשהו. לרוע מזלה, סופי היא זו שמאיצה לשלב הבא. השתיים הולכות ומתרחקות כאשר סופי יוצאת עם בחור שפרנסס לא מחבבת ומאיימת להפוך לאחד מהאנשים האלה שנשאבים לתוך זוגיות ומתעלמים מצרכיהם ורגשותיהם של החברים שליוו אותם בתקופה הכי לא בטוחה בחייהם (ואם אתם מהאנשים האלה, לכו לשתות אצטון באמצע שדה מוקשים).

    בזמן שסופי חושבת על העתיד, פרנסס מנסה להתעלם מקיומו. היא ממשיכה בעבודתה כמתמחה בסטודיו למחול, בתקווה לקבל יום אחד הזדמנות להצטרף ללהקה של הסטודיו. היא מנהלת עם החבר שלה את מה שנראה כמו המריבה הכי רגועה בהיסטוריה וממהרת לחגוג עם כל סכום כסף שנקרה לחשבונה, צנוע ככל שיהיה. זה לא שהיא בליינית חסרת גבולות, אבל אין לה את הקול הפנימי שאמור ללחוש כאשר היא מתחילה להיות מבוגרת מדי לדברים מסוימים. בגיל 27, היא מתנהגת כאילו מעולם לא סיימה קולג' ומפחדת פחד מוות להסתכל למציאות בעיניים ולראות איך כולם מתקדמים ורק היא תקועה במקום.

    למרות תאור העלילה, "פרנסס הא" אינו סרט דכאוני. הוא מייצג מצב קיומי שרבים מבני העשרים פלוס שוהים בו לאחר שעזבו את הבית של ההורים. פרנסס מעט מוקצנת בנטיה שלה להסתמך על גישות ורעיונות שהתאימו לפני עשור וכבר אינם עוזרים לה להשתלב בסביבה. היא מרחיקה מעליה אנשים שלא מבינים אותה, אבל שובה את לבם של מי שרוצים בטובתה, בין אם מתוך רחמים או מתוך הזדהות. ריקוד הוא תחום קשה במיוחד מבחינה כלכלית. מי שלא מנהל סטודיו או להקה, יתקשה לסגור את החודש, במיוחד בעיר יקרה כמו ניו יורק. במקום כלשהו באחורי ראשה, פרנסס מודעת לכך, אבל היא מעדיפה לעצום עיניים ולהמשיך באותו נתיב שנראה לה פרקטי לפני שנים.

    פרנסס הא נוגע בנקודה שהמודעות אליה נעשית יותר ויותר חזקה בשנים האחרונות, אולם מעט מאוד סרטים עוסקים בה ברצינות. הוא לא מסתכל על התסריט של "חברים" כמודל לחייהם של צעירים בניו יורק, או לוודי אלן כהשראה לנושאי השיחה שלהם. הוא מסתכל על המציאות. התסריט שכתבו הבמאי נח באומבך וגרטה גרוויג (שמגלמת את פרנסס), מביט בתסכול על הכשל בו נתקלים רוב ילידי שנות השבעים והשמונים בעולם המערבי. למרות כל מה שהבטיחו להם כילדים ולמרות שתמיד עודדו אותם ללכת בעקבות החלומות, הם קרובים יותר לקו העוני מאשר להגשמת החלום האמריקאי. פרנסס מרבה לטעון שהיא עניה ולהתמרמר על הדירות שהיא לא יכולה לגור בהן, או החופשות שהיא לא יכולה לקחת, כי ככה זה בחיים האמיתיים. הסרט מעביר בצורה חצי גלויה את המסר שרק מי שנולד עשיר, או התחתן עם מישהו עשיר, יכול לצאת ממעגל של עבודות מזדמנות, החלפת דירות ויציאה למועדונים סוג ג', כאשר אפילו הליכה לסרט היא דבר המצריך תכנית כלכלית מפורטת.

    מהמסר הזה נובעת, בעקיפין, הבעיה היחידה שמצאתי בסרט. הוא מתמקד כמעט לכל אורכו בתהליך שפרנסס עוברת בעקבות המשבר אותו חווים מרבית בני דורה וחוסר הרצון שלה לוותר על התכניות שהנחו אותה עד עכשיו. יש בה משהו לא בוגר, אבל כך גם במי שמטיף לה כיצד לנהוג ואיך לעשות את המכה ולמה לכל הרוחות היא לא פשוט מקימה להקת מחול משלה, כאילו זה כל כך פשוט. ככה רוב הסרט וזה בסדר, אבל הוא מסתיים בטון קצת חפוז. לא אפרט מה קורה בדיוק, אבל הסרט עובר ממצב של התמקדות בפרטים הקטנים והשיחות שמכוונים את פרננס לכיוון מסוים, לקפיצה פתאומית שמזעזעת את המערכת ופוגעת בעקביות של הסיפור. לא שמדובר בסיום גרוע, אבל הקפיצה אליו מוזרה בהתחשב באיטיות בה הסרט מתנהל עד לאותו רגע.

    קשה להגדיר את פרנסס הא כקומדיה, אולם הוא גם לא דרמה מלאת חשיבות עצמית. בהחלט יש בסרט הומור והמשחק של גרטה גרוויג הופך את פרנסס מדמות מעצבנת וחדגונית בהתחלה, לאדם מרתק ואבוד שלא מודע עד כמה גאוה עצמית מונעת ממנו לפתור בעיות. היא לא רוצה להסתמך על אחרים בכדי להתקיים ובוודאי שלא על ההורים אותם היא אוהבת, אבל זה ימנע ממנה להיות אדם עצמאי. מצד שני, היא מוותרת על הזדמנויות להתקדם ולצאת ממעגל החלומות השבורים כאשר מדובר בסטיה מאיך שחשבה שדברים יתנהלו. היא בסך הכל צריכה להתבגר, אבל זה לא קורה ביום אחד, גם אם נדמה שאנשים סביבה משנים בבת אחת את עורם והופכים לאנשי עסקים רציניים עם חליפה ומזוודה שאין להם זמן לדבר עכשיו, אבל תקבעי פגישה עם המזכירה ואולי אתפנה אליך בתחילת פברואר כשאהיה בעיר.

    שלושת סרטיו הקודמים של נח באומבך, גרמו לי להנמיך ציפיות לקראת פרננס הא. "חיים בין השורות" היה נחמד, אבל נשכח בקלות, "מרגו בחתונה" גם לא הותיר עלי רושם ואת "גרינברג" פשוט שנאתי. פרנסס הא היה ההזדמנות האחרונה של באומבך להרשים אותי והוא הצליח. הצילום בשחור לבן והפסקול הפופי אמנם יוצרים תחושה של שילוב בין סרט אינדי משנות התשעים לאחד מסיפורי ניו יורק של וודי אלן, אבל מדובר ביצירה שבהחלט עומדת בפני עצמה. הדיאלוגים בסרט שוטפים ואמינים והדמות הראשית אינה מתוחכמת או שנונה כרוב הגיבורים הקולנועיים ואומרת לפעמים דברים שהיא מצטערת עליהם שניה מאוחר מדי. היא לא נוטה להרס עצמי, אבל גם שמחת החיים שלה מאולצת מדי פעם. זו לא דמות שאפשר להתאהב בה, כי רוצים בעיקר לקחת אותה הצידה לשיחה רצינית, אבל אי אפשר שלא לרצות שתתגבר על המשברים ותשמש מקור השראה לדור שתקוע בין הבטחות למציאות.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין