כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    בשביל הזהב

    ביקורת: חלום אמריקאי

    ביקורת על חלום אמריקאי

    ביקורת: חלום אמריקאי

    0

    סרטים  

    0 תגובות   יום שני, 30/12/13, 18:06

    ''

     

     

    קולנוע הוא אשליה. הוא אחיזת עיניים בלתי פוסקת שיכולה לעבוד רק אם הקהל מסכים שיעבדו עליו. הכל מבוים, ערוך, מתוכנן בקפידה ונעשה לאחר חזרות ארוכות ומתישות. אין כמעט ספונטניות מול המצלמה והמעט שיש, לרוב מצולם שוב ושוב עד שיראה מושלם. במאי טוב יודע לייצר את האשליה ולגרום לצופה לראות את מה שהוא רוצה לראות. ברור שזו לא המציאות, אבל אם הבמאי מציג את הדברים בצורה מספיק חכמה, רוב הצופים לא יפקפקו בקיומן של הדמויות והעלילה.

    "חלום אמריקאי" מבוסס בצורה חלקית על מקרה אמיתי. לא מציינים במהלך הסרט איזה חלק התרחש במציאות ומה הומצא בידי דיוויד או. ראסל ושותפו לכתיבה אריק זינגר, אז כדי שהאשליה תעבוד כמו שצריך, הסוד הוא פשוט לקבל כל דבר שמוצג כאמת אפשרית.

    אירווינג רוזנפלד הוא נוכל מקצועי. את מרבית חייו העביר בתרמיות קטנות שסייעו לו ולאביו בעסקים. החל מקידום עסקים בשיטה שלקוחה מסרט של צ'רלי צ'פלין ועד להשקעות ללא כיסוי ומכירת אמנות מזוייפת. בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, נכנסו לחייו שני אנשים שישנו את קנה המידה בו אירווינג מסוגל לבצע הונאות. הראשונה היא סידני פרוסר, חברתו של אירווינג ושותפתו לעסקים, המושכת קרבנות בזכות יכולתה לחקות מבטא בריטי אמין. האדם השני הוא ריצ'י דימאזו, סוכן FBI המציע לאירווינג וסידני הצעה שאי אפשר לסרב לה. הם יסייעו לו לתפוס נוכלים וריצ'י ידאג שסידני לא תושלך לכלא. מרוב אהבה לבריטית המזוייפת שלו, אירווינג מקבל את ההצעה.

    הפרויקט הגדול של ריצ'י הוא פוליטיקאי רב השפעה שמעוניין להחיות את רצועת הקזינו של אטלנטיק סיטי. קרמיין פוליטו הוא אדם ידידותי שאינו מפסיק לדבר בשבח הקהילה והרצון לעשות דברים למען ניו ג'רזי. לא אכפת לו לכופף חוקים פה ושם, העיקר שיהיה לו איך לסייע לקהילה. בזכות התכנון הקפדני של אירווינג, הקסם של סידני והנחישות של ריצ'י, המלכודת מוטמנת ורק צריך לתת לעכברים לבוא לבחון את הגבינה.

    מעטים האנשים שמנסים ליצור קולנוע קרוב למציאות כמו דיוויד או. ראסל. זו קלישאה והיא לרוב מופנית לעבר במאים שמבלבלים בין אמינות לבין שוטים ארוכים ושתיקות חסרות פשר המופרות רק בידי שיחות משום מקום על סקס ופוליטיקה. במקרה של ראסל, לפחות בשלושת סרטיו האחרונים, זו לא קלישאה בכלל. דיוויד או. ראסל לא מחפש את הקולנוע הגדול והמרשים, אלא את הסיפורים הקטנים על אנשים מלאי פגמים שהנסיבות הופכות אותם לגיבורים מעוררי הזדהות. הדמויות ב"פייטר" וב"אופטימיות היא שם המשחק" רקובות מהיסוד במבט ראשון, אולם ככל שלומדים להכיר אותן, רוצים בטובתן ומבינים מה מניע אותן ואיך היו רוצות לצאת מהתסבוכת.

    זה המצב גם בחלום אמריקאי. הדבר הראשון שמוצג לנו, הוא הפגמים בשיערו של אירווינג, המנסה להסוותם באמצעות הלוואה וחסכון. הוא מפר חוקים, כמו מרבית הדמויות בסרט, אבל נשפט לטובה בזכות השלד המוסרי שלו. הוא מצדיק לעצמו את פעילותו בכך שמדובר בצורך השרדותי והוא ממילא מרמה בעיקר אנשים מפוקפקים בפני עצמם. כאשר הוא מגויס למשימה, אירווינג שוב ושוב מתלונן על כך שמדובר במבצע גדול מדי בשביל עוקץ בסגנון שהוא עושה. הוא רגיל לעקיצות קטנות והבולשת מבקשת ממנו לדקור אנשים עם מצ'טה.

    הדמות שאולי הכי מייצגת את הפגמים המוחצנים היא רוזלין, אשתו של אירווינג. השניים רחוקים מלהיות זוג מושלם, או כל דבר שבעצם מזכיר זוג. אירווינג מאוהב בסידני ונשאר עם רוזלין רק כי הוא אוהב את בנה ולא רוצה להיפרד ממנו. כמו אירווינג, גם רוזלין מוצגת בתחילה במלוא נתעבותה. היא ילדה בגוף של אישה, הנוטה לסכן את הסובבים אותה מתוך חוסר התחשבות, בטוחה שהיא יודעת יותר טוב מכולם, צעקנית, מעצבנת ושוברת שיאים בגלגול אחריות. היא לא מעוררת הזדהות כמו בעלה, אבל ג'ניפר לורנס מגלמת אותה בצורה כל כך מדויקת ואמינה, שאי אפשר לגמרי לשנוא אותה, כי היא כל כך אנושית. קשה לרצות בטובתה, אבל קל להבין מה מניע אותה ולמה היא כל כך קשה עם אירווינג.

    כריסטיאן בייל ידוע לשמצה בשינויים הקיצוניים שהוא מעביר את גופו כהכנה לתפקידים. הוא השיל קילוגרמים רבים בשביל תפקידיו ב"המכונאי" ו"פייטר" והעלה אותם בחזרה, בתוספת שרירים, בכדי לגלם את ברוס ויין בשלושה סרטי באטמן. לפחות חמש פעמים, עבר שינוי גופני קיצוני בתוך עשור וחלום אמריקאי נתן לו הזדמנות לעשות זאת בפעם השישית. אירווינג רוזנפלד אינו אדם רזה. יש לו כרס נפוחה ולב חולה הנובעים משנים של הזנחה גופנית. בהתחשב בעבודת האיפור הנהדרת שנעשתה על שאר השחקנים בסרט, המאמץ נראה מיותר. אני בטוח שהיו יכולים לסדר לו כרס מלאכותית שתראה אמינה מול המצלמה, אבל בייל העדיף להעלות 18 קילו במיוחד עבור התפקיד. בדרך כלל, הייתי משתמש בזה לרעתו, כטיעון לכך שההקרבה הפיזית מסיחה את הדעת ממי שלדעתי, אינו שחקן טוב במיוחד. אלא שכמו ב"פייטר", העבודה עם דיוויד או. ראסל מוציאה מבייל הופעה מצוינת שמשכיחה כל תפקיד אחר שעשה בעבר. לצד ג'ניפר לורנס, מדובר בהופעה הטובה ביותר בסרט.

    איפה האשליה מתחילה להיסדק? כנראה בבחירה ללוות את הסרט מתחילתו ועד סופו בקריינות של שלוש הדמויות הראשיות. אירווינג הוא המספר הראשי, אבל לפעמים סידני או ריצ'י משתלטים על המיקרופון ומספרים איך הם זוכרים קטע מהסיפור. אני יכול לראות את הצורך בקריינות בכדי לקצר את הסרט, כי יש בו המון פרטים חיוניים ודמויות משניות, אבל הווייס אובר פוגע לפעמים בקצב של העלילה. יש דברים שלא צריכים להסביר ואפילו היו עובדים טוב יותר לו היו משאירים אותם מעט מסתוריים. הדמויות גם ככה מרחיבות בפני דמויות אחרות, אז הצורך בקריינות אובד חלק גדול מהזמן. זה לא שהכל מוצג כזכרונות, אבל לי אישית יש בעיה עם דרך העברת הסיפור הזו. הייתי מעדיף הפחתה משמעותית בהסברים ברקע לטובת סצנות שמשקיעות יותר באווירה ובהעברת רעיונות ללא מילים. כמו הוולגריות המכוונת של הדמויות, גם העלילה והרגשות מוצגים באופן גלוי ולא משאירים מקום לחפש רבדים סמויים.

    דיוויד או. ראסל בחר לזכור את סוף שנות השבעים כתקופה מכוערת. השיער, התלבושות, כל העולם למעשה, הכל מוצג מקרוב, כך שאפשר להבחין בכל הפגמים בעור ובעיצוב הדל להחריד של חדרים ובתי עסק. יש בכך בחירה אמיצה. איימי אדמס מופיעה חלק גדול מהסרט במה שנראה כללא איפור. אולי זו אשליה שנועדה לגרום לסידני להראות פחות זוהרת ביחס למה שרגילים לראות בקולנוע, אבל זה בהחלט מבליט אותה לעומת דמויות עם פחות זמן מסך, להן אין את ההזדמנות להיות חשופות עד כדי כך, רגשית וגופנית. גם סודות היופי של אירווינג וריצ'י נחשפים מול המצלמה, דוגמה להונאה אותה הם משווקים לעולם מדי יום. אירווינג עושה מאמצים להסתיר את הקרחת, בעוד ריצ'י מקפיד על שיזוף ותלתלים לא טבעיים שישוו לו מראה אתני יותר. הם לא שונים בכך מהמבטא הבריטי המזויף שסידני מאמצת. זו הדרך שלהם לגרום לאנשים להאמין שמדובר באדם יפה, צעיר, משוחרר, או אמין יותר. כסרט שעוסק בתרמיות, חלום אמריקאי דואג שנאמין שהאנשים שיתראיינו ויהיו מועמדים לפרסים בזכות הופעתם על המסך, הם אנשים רגילים לחלוטין, לפחות מבחינה פיזית. זו אשליה ששוברת את האשליה הרגילה שמלווה את כוכבי הקולנוע. לגרום להם להראות אנושיים, כי אנחנו רגילים להאמין שהם מעבר לזה.

    יש בסרט כמות מטורפת של סצנות. רובן קצרות ומהירות, אבל לא יאמן כמה מהן נכנסו לסרט. זה לא פוגע בו, או בהתקדמות העלילה, אלא מאפשר הכרות עמוקה יותר עם הדמויות. כולן עוברות שינוי כלשהו באופן בו הן נתפסות. חלקן הופכות מחביבות למעצבנות ואחרות ממעוררת סלידה למוקד הזדהות וריבוי הסיטואציות מסייע למעבר להראות טבעי. בהמלצתו של אירווינג, הסרט מקפיד לעבוד בקטן, בלי להיות ימרני ולהשוויץ בשחזור תקופתי מרהיב או בעלילה רחבת הקף שתחרט לנצח בין דפי ההיסטוריה. הסיפור מתמקד בדמויות ומשתמש במבצע עוקץ כדרך לגרום להן ללמוד זו על זו ועל עצמן. אני הולך ומפתח הערכה כלפי דיוויד או. ראסל, במאי שפעם נראה לי בעיקר מתלהב מעצמו ובעל חיבה מוזרה לדמויות מעוותות. הוא הולך ומתבהר כיוצר רגיש ומסקרן שמבין את הגבולות של עצמו ושומר על מקצועיות מרבית בתחומם. הוא יכול להוציא הופעה טובה גם משחקנים שאני לרוב לא מחבב ולקחת את העיצוב הכי מכוער ומגוחך שאפשר ולמצוא בו את הפרטים הקטנים שיהפכו אותו לאיכשהו מושך.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין