כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    בשביל הזהב

    ביקורת: הזאב מוול סטריט

    ביקורת על הזאב מוול סטריט

    ביקורת: הזאב מוול סטריט

    0

    סרטים  

    0 תגובות   יום שבת, 4/1/14, 14:01

    ''

     

     

    All the ways you wish you could be, that's me. I look like you wanna look, I fuck like you wanna fuck, I am smart, capable and most importantly, I am free in all the ways that you are not.

    הציטוט הזה לא לקוח מ"הזאב מוול סטריט", הוא לקוח מ"מועדון קרב", סרט שיצא כנגד אנרכיזם ונהירה אחר גורואים בשקל, אבל הובן בידי צופים רבים כמעודד את ההפך. האופן בו הדברים הוצגו בסרט, היה מפתה, כמו פרסומת מסוגננת שפותחה בידי טובי הכותבים, אבל המסר התנגד לדברים האלה. הסרט לא מעודד אנשים להתנהג כמו הדמויות בו, אלא להבין באיזו קלות אפשר להשתכנע שהדברים האיומים שהן עושות, הם חלופה אטרקטיבית לחיים האמיתיים.

    הזאב מוול סטריט דומה ל"מועדון קרב" בכך שהוא מפרסם הוללות וחיים ללא מעצורים כדבר הטוב ביותר שקרה לדמות הראשית שלו. הוא נבדל בכך שבמקום אלימות חייתית ואנטי-גלובליזציה, הדמות שלו מפרסמת קפיטליזם חזירי ומעודדת אנשים לשאוף להגיע לאחוזון העליון ולא להסתפק בלהתפרנס בכבוד. גן העדן המוצג בסרט עשוי מכסף ולמרות שמרטין סקורסזה לא באמת יצר את הסרט כדי לעודד אנשים לדפוק זה את זה בדרך לפסגה, הוא מבסס סרט שלם על דמות שזו המטרה היחידה שלה בחיים.

    ג'ורדן בלפורט התחיל לעבוד כברוקר בוול סטריט ב-1987. למרות שסומן כבעל פוטנציאל כבר מהתחלה, התרסקות הבורסה גרמה לו לחפש עבודה חדשה. מן הון להון, הוא התגלגל לחברה קטנה שסחרה במניות זבל ושווקה אותן ללקוחות פוטנציאליים ממעמד הביניים תמורת עמלה גבוהה. חברה כזו לא אמורה להצליח, אבל ג'ורדן התקבע על המטרה להפוך למיליונר וכישורי המכירה העילאיים שלו אפשרו לו לתפוס את ההזדמנות בשתי ידיים ולהראות לכולם איך גורמים גם לחברה שהיא לא יותר משני ילדים במרתף של ההורים, להישמע כמו הדבר הבא בעולם התעופה.

    על ההתחלה, ג'ורדן מבהיר שהצליח להתעשר בתוך זמן קצר. הוא מפרט חלק מנכסיו: אחוזה בלונג איילנד, יאכטה, מכונית איטלקית, אישה שהייתה דוגמנית תחתונים בעברה. בשבילו, הכל רכוש. הוא אוהב את משפחתו, אבל גם אותם הוא רואה כדבר שהשיג בזכות כסף. הוא עושה סמים. הרבה סמים. בערך כל סם שהוכח כיעיל, נכנס בשלב כזה או אחר של היממה לגוף של ג'ורדן ומשאיר אותו מנותק וערני באותו הזמן. הוא גם אוהב סקס. כל החברה שלו בנויה על התפיסה שסקס וסמים עוזרים להישאר ממוקדים בעבודה ולא באמת חשוב עם מי עושים אותם, כל עוד לא נתפסים.

    לומר שג'ורדן בלפורט הוא מודל גרוע לחיקוי, זה כמו לומר שגארי יורופסקי לא אוהב המבורגר. כמות הדברים שג'ורדן עושה בדקה הראשונה של הסרט, הייתה מספיקה בכדי למקם אותו ברשימת הנבלים הגדולים של הקולנוע שאינם עין מרחפת מעל הר געש. אלא שג'ורדן הוא גיבור הסיפור. הוא זה שמספר אותו וכתב את הספר האוטוביוגרפי עליו התסריט מבוסס. הוא מגולם בידי לאונרדו דיקפריו, לא בידי גבר מקריח מכוער עם כרס שנראה כאילו בכל רגע יחטוף התקף לב. האנשים סביבו לא אסתטיים, כולל שותפו לעסקים, המלבין את שיניו בצורה מוגזמת. ג'ורדן יוצר סביבת עבודה מכוערת ורעשנית, סביר להניח שגם קצת מסריחה מזעה ושאריות זרע ואז חוזר הביתה לאשתו היפהפיה ולבית הגדול והמפואר עם המכונית הנוצצת בחניה.

    תאוות בצע, בהעדר מונח אחר, היא דבר טוב. גם זה לא ציטוט מהסרט, זה לקוח מ"וול סטריט" של אוליבר סטון. הזאב מוול סטריט מזכיר במהלך הצפיה הרבה סרטים שקדמו לו וזה של סטון אפילו מוזכר במהלכו. יותר מכל, הוא מזכיר שני סרטים קודמים של סקורסזה, "השור הזועם" ו"החבר'ה הטובים". הוא כל כך מזכיר אותם, שאפשר אפילו לראות בשלושה טרילוגיה לא רשמית שלקח יותר משלושים שנה להשלים. כולם עוסקים באדם אמיתי שעלה לגדולה למרות ואף בזכות היותו בעייתי. כולם עוסקים בהליכה בקו מקביל לדרך הישר, כזה שלא פוגש בה מעולם ואצל כולם, ההצלחה באה על חשבון שקט בבית. ג'ורדן בלפורט הוא ג'ייק למוטה עם השאפתנות של הנרי היל. הוא יודע שכדי לשרוד בעסק, הוא צריך לא רק להיות טוב, אלא להיות הטוב ביותר. חיים של הכל או לא כלום. כמו שסקורסזה אוהב.

    בדיוק כמו שסקורסזה אוהב. אם לא ראיתם את שני החלקים הקודמים ב"טרילוגיה" שהמצאתי הרגע, הזאב מוול סטריט עשוי להפתיע אתכם, או לפחות לרתק באופן בו הוא מציג את העליות והמורדות בעולם שמציג את הרצון להיות מספר אחת כעקרון מנחה לחיים. אם ראיתם לפחות אחד מאותם סרטים, סביר שתחושו במחזור מסוים. ג'ורדן בלפורט עושה דברים רעים, אבל הוא כריזמטי ויודע בדיוק מה הוא רוצה. זה עושה אותו מצד אחד חומר להצלחה ומצד שני, דורסני באופן שמסכן את בטחונם הגופני והכלכלי של אחרים. אם יש לו מתחרים, הוא רוצה למחוץ או לקנות אותם והוא לא מפסיק להתרברב באזני המצלמה כמה החיים של סקס, סמים וערמות של דולרים עושים לו טוב.

    ג'ורדן הוא מוסר השכל למשל שמסופר במשך שלוש שעות ונשמע באופן חשוד כמו אותו משל ששמענו את סקורסזה מספר בעבר. למעשה, זה אותו משל שבריאן דה פלמה התחיל לספר ב"פני צלקת" ודני בויל המשיך ב"טריינספוטינג". זה שדמות מציגה דבר כחיובי, במיוחד בתוספת קריצה דיקפריואית, לא אומר שהוא באמת יעשה לכם טוב. אנשים בסרט נוהרים בעקבות ג'ורדן כי הוא מוכר את עצמו כדמות ראויה להערצה, אבל מי שאינו דמות בסרט, יבין די מהר שאנשים אמיתיים הם בעלי יותר ממימד אחד. הם חושדים כשמשהו מתנהל לא כשורה, הם מסרבים לפיתויים שיכולים לסבך אותם, חלקם מציבים את המשפחה לפני העבודה והרבה מהם מעדיפים לשחק על בטוח במקום להמר על הפרס הגדול. בהזאב מוול סטריט, רוב בני האדם הם כבשים. הם הולכים אחרי הרועה, בלי להבין שהוא עלול יום אחד לטרוף אותם אם יתרחקו מהעדר. מאחורי כל חיוך מעורר בטחון ונאום מלא השראה של ג'ורדן, חבויה מזימה להשתלט על עוד נכסים ולהשיג עוד כסף.

    כל זה לא הופך אותו לדמות מוצלחת. בשום שלב, לא ברור אם אנחנו אמורים לשנוא את ג'ורדן, או להזדהות איתו. הסיפור מוצג דרך העיניים שלו, אבל החלק בו הוא אולי מביע חרטה על בחירות שעשה, מוצנע. מבחינתו, הוא בסדר והחברה היא זו שדפוקה. הוא רוצה עוד סמים וסקס מזדמן כי זה עושה לו טוב והאישה שמחכה בבית היא זו שלא מבינה אותו. הממשלה, עם החוקים המשונים והרגולציות שלה, היא זו שמפריעה להתנהלות תקינה בבורסה. ג'ורדן לא באמת עובר תהליך, הוא נשאר אותו חרא לכל אורך הסרט והחרא הזה, הוא הדמות הכי מעוררת הזדהות בסיפור.

    זו בעיה שיש לי עם רוב סרטיו של מרטין סקורסזה. הוא אוהב אנטי-גיבורים עד לרמה שהוא שוכח למה יש להם אנטי בשם. אני לא בטוח מה אמורים לקחת מהזאב מוול סטריט. הכח משחית? תאוות בצע היא דבר רע? חלוקת הרכוש בעולם היא לחלוטין לא פרופורציונלית לחלוקת נטל העבודה? את כל זה כבר ידעתי והזאב מוול סטריט לא חדש לי שום דבר. גם את זה שדמות סקסית בסרט לא בהכרח מייצגת את עמדות היוצרים כבר ידעתי. אז מה אני אמור לקחת מהסרט בתום שלוש שעות? הוא לא משעמם ונמרח, אלא דווקא מבדר. לא הייתי מסווג אותו כקומדיה, כי רוב הסצנות בו רציניות, אבל הוא גם מכיל לא מעט רגעים משעשעים. הוא עשוי טוב, מבלי לחדש באופן הבימוי, הצילום או המשחק. זה סרט שאם היה מונפק בבורסה, לא הייתי משקיע בו כי כמות הסקס והסמים על המסך היא סיכון גבוה לדחיית קהל. מנגד, הוא מבוים וערוך בצורה שמרנית להפליא, כך שקל לשווק אותו למי שלא מפחד מהחזות הגסה.

    עם כל הרצון להיות מיוחד, הזאב מוול סטריט נראה כמו לא מעט סרטים שקדמו לו. חלקם מוצלחים ממנו וחלקם פחות. הוא לא מציע משהו שלא ראינו עדיין וגם דיקפריו ממחזר את השטיקים הרגילים. הוא שחקן פיזי מצוין והסרט נותן לו הזדמנות להפגין זאת, אבל בכל הנוגע להבעת רגש, הוא הופך את ג'ורדן לדמות קלישאתית ובכיינית מכדי שאאמין שזה האיש שעלה מהרחוב לכס המלוכה. הנאומים שלו לא משכנעים אותי, כי כבר שמעתי אותם. הבלינג בלינג שמסנוור את המצלמה, לא באמת מסיח את הדעת מכך שהוא אדם רקוב מהיסוד. אני מעריך את הנכונות לבסס סרט שלם על דמות שחצנית ומנותקת מהמציאות עד כדי כך שהמציאות חייבת להשתנות בכדי לעקוב אחריה, אולם כיצירה שאמורה להפתיע ולהכיל משהו מעבר למסר שחוק, זה לא עובד. יש הרבה רצון טוב לעשות משהו רע והתוצאה היא משהו שתקוע עמוק באמצע.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 3 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין