כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';
    0

    "סוכריות", ביקורת

    2 תגובות   יום שישי , 31/1/14, 11:24

    ''

     

    בין כל סרטי האוסקרים בעלי הפרופיל הגבוה, הטקסים והפרסים השונים וסרטי האקשן הנחותים שנפלו עלינו בחודש האחרון, מצאתי את עצמי מחכה הכי הרבה לסרט ישראלי אחד. הוא לא זכה בפרסים רבים ואפילו לא ראיתי ולו פרומו אחד ממנו. הוא פשוט סרטו החדש של יוסף פיצ'חזדה, שיצר את מה שיכול להיות הסרט הישראלי האהוב עלי ביותר, יצירת מופת בקנה מידה בינלאומי, אם תשאלו אותי - "שנת אפס". עשור בדיוק אחרי היצירה המדהימה והמרגשת הזו, חוזר פיצ'חזדה אל הקולנוע. עשור של שתיקה קולנועית, שנבעה מטרגדיה אישית. אני לא מחכה לסרט עשור, מכיוון שראיתי את "שנת אפס" רק לפני שנתיים, אך עדיין, כמה מופלאה היא חזרתו של הגאון הקולנועי הזה. 

     

    ובמרכז הסרט ישנם סוכריות. סוכריות שהם בעצם אלגוריה פוליטית לסכסוך הישראלי-פלסטיני. הסרט מתאר מאבק עקוב מדם בין שני סוחרי סוכריות - סאלח (מכרם חורי) הערבי, שמונע מטרגדיה מהילדות, וקלאוזנר (שמואל וילוז'ני) הישראלי, קפיטליסט שמונע מתאבת בצע נטו. כמו תמיד עם פיצ'חזדה, מדובר בסרט מרובה דמויות, כולן צבעוניות מאוד: עמנואל (מנשה נוי), יד ימינו ובן חסותו של סאלח, שותפו הגרמני של סאלח, שאביו היה פשוט מלחמה נאצי (מייקל סרנה), בת זוגתו הצרפתייה של הגרמני, שמתאהבת בעמנואל (שרה אדלר), ושני שכירי רחב משעשעים, בשם יולי ואוגוסט (מוני מושונוב ועזרא כפרי). 

     

    יוסף פיצ'חזדה כותב אפוסים ישראליים ומלביש עליהם קולנועי וירטואוזי ומרהיב, ששובר את מחסום "זה רק בגלל שזה סרט ישראלי", בעיקר בגלל ששום סרט שלו לא נראה "ישראלי". הקולנוע של פיצ'חזדה הוא ללא ספק מהמיוחדים שיש בארץ, וכמו יוסף סידר וארי פולמן למשל (ובמקום מסוים גם אהרון קשלס ונבות פפושדו), החשיבה הקולנועית שלו היא אחרת, מתקדמת וככה הקולנוע שלו הוא מרהיב ומרגש הרבה יותר. ומה גם שהוא אחד הקולנוענים הישראליים היחידים שיש להם הסגנון הקולנועי הייחודי רק לו. הרבה מאוד קווי עלילה, שלא תמיד מתחברים לקו עלילה אחד, הרבה מאוד דמויות שעוברות לאורך הסרט קשיים קיומיים מרובים ושעליהם לנסות ולמצוא מחדש את הכיוון בחייהם. במקום המסוים הקולנוע של פיצ'חזדה הוא אודות הקושי שבקיום האנושי, והרצון לצאת מן הדריכה במקום, לצאת למקומות חדשים. ב"סוכריות" הוא לוקח את כל המאפיינים הללו, שנחו באופן חי ושלם ב"שנת אפס", ומקצין אותם, צובע אותם ומערבב אותם לכדי בלילה אחת.

     

    בשונה מ"שנת אפס", הפעם יש קו עלילה אחד ועיקרי, שכל קווי העלילה מושפעים ומשתנים בעקבותו. זהו כמובן המאבק בין סאלח לקלאוזנר, שנלחמים האחד באחד עבור סוכריות, אבל בעצם נלחמים כל אחד עבור עמו. הם כאילו מדברים על סוכריות, אבל הם בעצם מדברים על המדינה, ועל הסכסוך. אבל במקום לדבר על כל זה באופן בוטה וישיר ולהפוך את סרטו לעוד סרט סכסוך, פוליטי רגיל, פיצ'חזדה, ושותפו לכתיבת התסריט (והעורך והמפיק) דב שטויר, מלבישים על הסכסוך את הסוכריות וכך אומרים את הכל מסביב, באופן ישיר אבל לא בוטה, ובצורה צבעונית שהופכת את "סוכריות" מאותו סרט סכסוך גנרי לאפוס ישראלי-פלסטיני מרהיב וחסר מעצורים שלא עושה וויתורים והנחות, ושהבריח איזו זקנה אחת מהאולם בהקרנה אתמול. ואל הסבך התסריטאי המורכב והמופלא הזה, שפיתוליו לא מפסיקים אף לא לרגע, זורקים שני התסריטאים המחוננים גלריה של דמויות צבעוניות ומרתקות, כמיטב המסורת הפיצ'חדזד-אית, שממלאות את הסרט בצבע בוהק ושכולם מתהלכות על החבל הדק שבין הומור שחור מצוין לרצינות כמעט קיצונית.

     

     "סוכריות" הוא ללא ספק אחד מן הסרטים היפים ביותר שנעשו במחוזותינו. פיצ'חזדה גייס אל הסרט את הצלם הגמרני פרד קלמן, שעבד עם הבמאי ההונגרי המרהיב בלה טאר ("הסוס מטורינו"). קלמן באמת נותן לסרט מראה של סרט שלא נראה שנעשה בארץ, עם צילומים מוקפדים ומורכבים, ושוטים ארוכים ורציפים. הצילום מתחבר כמובן לבימוי הוירטואוזי מאוד של פיצ'חזדה, שמעצב כל פריים ופריים בקפידה ובדקדקנות שנותנים לסרט מראה מרהיב, שנראה לעיתים כמו חלום קיצוני, לעיתים כמו מציאות משונה ועקומה וגם כמה רגעי הזיה מדהימים. כל המראות הקיצוניים והמעוצבים לעילא והסיפור הסבוך מעוטרים במוזיקה איטלקית נעימה וקצבית, לצד שירים רוסיים המתורגמים לעברית ומבוצעים במלוא הרגש בידי עמנואל, דמותו של מנשה נוי. 

     

    "סוכריות" הוא מעין אפוס חלומות, סרט שהוא בלגן מרהיב אבל גם סדר כמעט לא הגיוני. יש בו כמעט מבוך עלילתי שזורק אליו הרבה מאוד דמויות ותתי-עלילות ותתי-היסטוריות והכל נדחס לשעתיים ועשר דקות של סרט. ובסוף יש מעין הרגשה כזו שלא הכל נגלה, שלא הכול סופר. וגם אם יש איזה דבר או שניים שלא אהבתי סרט, ויש לו פגמיו הקטנים, הוא פשוט כל-כך מצטיין בכל-כך הרבה אספקטים שזה בסדר. מהבימוי המוקפד, התסריט החלומי והפלאי, על כל דמויתיו וסיפוריו, הצילום שמעניק לסרט רבד נוסף, וזה עוד בלי להגיד מילה אחת על צוות האולסטארס של שחקנית שנמצאים בסרט. כולם, כולל כולם ומבלי להוציא אף-אחד, כל-כך טובים שזה גאווה. חורי, מושונוב, אדלר ונוי בעיניי מתעלים על כולם. וירטואוזים לא קטנים גם כן. ורק עוד מילה אחת, ברשותכם, על דמותו של הגרמני. זו בעיניי הברקה תסריטאית גדולה, שמאכלסת בה את אחת מן הסצינות הסוריאליסטיות והמשעשעות שראינו עד כה, ושכנראה גם נראה (כשתראו, וכדאי לכם מאוד לראות, תבינו). 

     

    והציון לא שלם, רק בגלל שאני מרגיש אני בכל זאת צריך צפייה נוספת לפני שזה יהיה 5 מתוך 5. בינתיים תראו את זה כ4.5 מתוך 5. 

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        9/2/14 18:56:
      היה לי קצת קשה להתחבר אליו, האמת. אני חושב שהדמות שלו הוא אחת הפאשלות של הסרט. הוא לא בנוי מספיק טוב, והרגשתי קצת פספוס מצידו. אבל וילוז'ני עצמו מצוין. ותודה רבה.
        9/2/14 17:53:
      מאד אהבתי לקרוא את הביקורת שלך. אז קודם כל תודה רבה על כתיבתה. שאלה קטנה - הצלחת להתחבר לוילוז'ני?

      ארכיון

      פרופיל

      ריצ'ארד.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין