כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    אודליה צדוק יודעת

    יש לי הרבה מה להגיד.
    לספר, לשתף, להתייעץ, לרגש.
    להעלות על שפתייכם גם חיוך או קצת צחוק.
    יש לי הרבה מה להגיד,
    וזה אפילו יכול להיות נעים ונכון.
    יש לי אולי קצת מה להגיד
    אבל זה ייאמר מכל הלב בשיא האמת.

    אבל האמת,
    שאני פוחדת,
    פוחדת לכתוב בלוג ולהרגיש עירומה,
    חשופה מול כל-כך הרבה אנשים.
    קצת זרים, וירטואליים, אולי קרים.

    גם פוחדת...
    שלא יישאר לי מה לספר לחברות,
    השיחות הקטנות, הדקות המעטות שיש לנו יחד, גם הן ייעלמו.

    אבל הכי פוחדת,
    להיות מכורה,
    מחוברת למקלדת, מזריקה טוקבקים.
    שלא לומר מסניפה כוכבים.
    ומספרת למסך, במקום לברק של עיינים.


    הקוראז' של אמא - סיפור על אומץ בניחוח שזיף וקינמון

    0 תגובות   יום חמישי, 13/2/14, 12:49

    ''

    כשגו'רג' טאבורי כתב מחזה אודות החלצותה של אמו מהכניסה למקלחות באושויץ, הוא לא חשב ששנים אחר כך תעבד איילת גולן את המחזה לתיאטרון חפצים המתרחש בתוך מטבח...

    זה כבר שנה וחצי שתיאטרון תמונע מציג את העיבוד של איילת גולן למחזה המפורסם. המחזה שמסופר על ידי ג'ורג' - בנה של אלזה טאבורי שנחלצה מאושוויץ תודות לתושייתה, או הגורל, או אולי זכתה למעט אוזן קשבת מצד המפקד הנאצי.  

    איילת גולן הגדילה ועשתה והפכה את המחזה למתרחש במטבח של ג'ורג' ואימו (גיא זך ומיקי מרמור המדהימים). השניים מכינים יחד גומבוצים - קינוח הונגרי מסורתי של שזיף מיובש מצופה בצק. הם מכינים את הקינוח לנגד עיניי הקהל. אנחנו - שהורגלנו לריאליטי תוכניות בישול מידי ערב, מרגישים די בנוח בתוך המטבח של המשפחה. בייחוד אחרי קבלת הפנים של השניים וכיבוד הקהל בטיפת משקה כבר בהתיישבות.

    זה היה יום אחד בו הכל התרחש מהר מידי, מוזר מיד וקצת לא ברור מידי עצם עלייתה של אלזה לרכבת לאושוויץ. נכון, הכל התרחש מהר מידי, מסופר על ידי השניים העומלים במטבח תוך כדי שימוש בתיאטרון חפצים. זה מתחיל בשרטוט הרחוב בו נעצרה אלזה על ידי המשטרה, ג'ורג'  מסמן את הרחוב בשביל קמח, ממשיך עם פנסי רחוב של כפיות ופרוסות תפוחי אדמה וממשיך עם שיחוק שני השוטרים כחצאי פתוחי אדמה.

    יש משהו מחשמל באויר, ברגע שהקהל מבין שמדובר בתיאטרון חפצים. הקהל לא זז ולא נע בדממה מוחלטת. שימוש קצוב ומדוייק במעט מאוד מוזיקה דווקא עוזרת להעצים את התחושות בסיפור נוגע של התחלצות. ברגעים קריטים בהצגה ישנם מוטיבים קוליים מהחפצים סביב. קול הקומקום השורק המדמה לרגע צפירה או אזעקה, ממחיש בצורה יוצאת דופן את הזעזוע המתרחש או אולי בחוסר המעש הרגעי של דמות האם. האם זוכה לביקורתו של בנו כל העת, מדוע לא פעלה כראוי, לא ניסתה להחלץ לפני או לזעוק.

    עירומה בתור למקלחות מגלה האם תושייה ומנסה להסביר לקצין הנצאי שמדובר בטעות... רגע מחבר בין האם לבן... נגמרו הביקורות של הבן על חוסר העשייה של אימו. עם החלצותה פתחה האם במונולוג כועס, נוקב וחריף. לא לשתוק יותר, לזעוק את הזעקה המתבקשת, לנוכח הזוועה המתרחשת בבני עמה.

    אין מדובר בסיפור שואה רגיל וכואב, מדובר ביחסי האם והבן וברגע מכונן של תושיה. זו אינה הצגת שואה, זו הצגה על מערכת היחסים בין בן דעתן וחריף ולאם נינוחה ומתקתקה - מיקי מרמור המקסימה שעם מבטא הונגרי וקריצות של חוש הומור מכניסה אותנו למטבח שלה בשמחה. עם כל הנחמדות של האם, זו סיימה במונולוג צורב וחריף - שמסביר מאיפה הגנים הדעתניים של הבן.

    סיפור שמתרחש גם באושויץ, תוך כדי אדי הבישול בניחוח שזיף וקינמון וסיפור החלצות מהיר, משאיר גם טעם טוב בפה, תרתי משמע. לא כל סיפור שואה מסתיים בכאב גדול, לעיתים סיום בחיבוק וקבלה בניחוח מתקתק - יכול להיות קסום.

    אהבנו מאוד!

    ''

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      אודליה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין