כותרות TheMarker >
    ';

    בשביל הזהב

    ביקורת: בתוך לואין דיוויס

    ביקורת על בתוך לואין דיוויס

    ביקורת: בתוך לואין דיוויס

    1

    סרטים  

    1 תגובות   יום שלישי, 25/2/14, 22:44

    ''

     

     

    בכמה דרכים צריך אדם ללכת בטרם תוכלו לקרוא לו אדם? השאלה הלכאורה פשוטה הזו, היא חלק מהמנון של דור. בוב דילן שר אותה בלי לתת תשובה, פרט להפניה לרוח בה הפתרון נושב. נשמע קצת מתחמק, נכון? אפשר למצוא בין השורות מחאה ואמירה על הזמנים המשתנים, או אלה שצריכים להשתנות. מצד שני, אפשר גם לחשוב על זמר צעיר שהיה זקוק לרצף של להיטים בכדי לבסס את מעמדו בעולם מוזיקת הפולק והשאלה האלמותית (שאף זכתה להתייחסות ב"מדריך הטרמפיסט לגלקסיה"), פשוט ישבה טוב על המנגינה. דילן עצמו לא חשף הרבה על משמעות השיר כאשר נשאל וממילא, לרוב האנשים לא משנה למה התכוון המשורר, אלא למה חושבים שהתכוון.

    השורה הזו והשיר המקיף אותה, למעשה כל האלבום בו הם כלולים, לא היו אומרים לכם דבר אם בוב דילן לא היה הופך לזמר מפורסם. לו היה רודף כל חייו אחר אמרגנים ובעלי מועדונים בכדי לגרד קהל של שיכורים חסרי סבלנות ולדחוף שירים מקוריים בתקוה שמישהו יחתים אותו על חוזה הקלטות בחברה שהלהיט האחרון שלה היה בזמן שלטון טרומן, לא הייתם יודעים בכלל מי זה בוב דילן. הוא היה הופך, במקרה הטוב, לאנקדוטה שהיפסטרים ומומחים למוזיקה אמריקאית של אמצע המאה העשרים, היו מזכירים לצד כשלונות אחרים שהיה להם פוטנציאל, אבל מעולם לא פרצו.

    לואין דיוויס הוא כשלון שכזה. הזמר בעל השם החריג מסתובב ברחבי הווילג' של ניו יורק בחיפוש אחר קהל שישמע אותו. הסוכן שלו לא משיג לו חוזה בשום מקום ואפילו האלבום המוקדם שהוציא כחלק מצמד, לא הותיר שום חותם. לואין דיוויס ישן בכל שבוע על ספה אחרת. מצד אחד, אין לו כסף לשלם שכר דירה. כל מה שהוא מרוויח מהופעות הולך לאוכל ונסיעות ברכבת התחתית. מצד שני, אף אחד לא סובל אותו מספיק בכדי לא להעיף אותו בזעם אחרי כמה לילות.

    זה לא שלואין אדם רע, או אנוכי במיוחד. הוא פשוט היחיד שלא רואה שהמסלול בו הוא הולך, מוביל אל דרך ללא מוצא. הוא משוטט ברחבי ניו יורק עם חתול שאינו יודע את שמו ועם גיטרה, מקוה לפרוץ לתודעה ולהפסיק לנגן באותם חורים עלובים. יש לו חברים, אבל כשכל ביקור מלווה בשאלה האם אפשר לישון על הספה לכמה ימים, קשה לשמוח כאשר הוא עומד בפתח. נשים לא רואות בו עתיד, לחברים נמאס להלוות לו כסף, אחותו בעיקר כועסת עליו ועל השפה המלוכלכת בה הוא משתמש וידידה שהכניס להריון, בכלל שונאת לו את הצורה.

    זה היה יכול להיות סרט מדכא. זו גם הייתה יכולה להיות נקודת המוצא לסרט עלייתו ונפילתו, או סיפורו של כוכב שתלאות החיים הביאוהו לקריירה מפוארת. המציאות היא שזהו סרט של האחים כהן והוא ממשיך את הקו המאפיין את סרטיהם האחרונים, של יופי גרוטסקי, משולב באמירה עמוקה שאף דמות בסרט לא טורחת להסביר, מה שמותיר תחושה אניגמטית לאור הדמויות המוזרות והעלילה שלכאורה לא מובילה לשום מקום.

    הסיפור ב"בתוך לואין דיוויס" אינו מעגלי, אלא מזכיר יותר מטוטלת. הוא נע מנקודה אחת בעלילה לנקודת שיא ואז חוזר במהירות דומה אל נקודת ההתחלה, כאילו כלום לא קרה, פרט לשינוי בסדר ההתרחשויות. לואין עובר ממצבים של אופטימיות זהירה ואהבה מלאת להט למוזיקה, לרגעים של משבר שגורמים לאנשים סביבו לחבב אותו עוד פחות. להוציא נקודות של שבירה רגעית, אין לו נטיות אלימות במיוחד. הוא פשוט עובר מפאסיבי לפאסיבי-אגרסיבי.

    דמויות המשנה מוזרות למראה, אולם הן מציאותיות להפליא. ג'ים וג'ין, המוזיקאים חביבי הקהל, מתואמים לחלוטין על הבמה, אולם הם הפכים מוחלטים כאשר מדובר ביחסם ללואין. ג'ים מחבב אותו, רוצה לעזור כשאפשר ומשתדל שלא לחשוד במניעיו של חברו. ג'ין מסננת לעברו בערך כל קללה שקיימת במילון האנגלי ומטילה ספק ביכולתו לעמוד בהבטחה כלשהי, שלא לדבר על לסמוך עליו כשאין ברירה. הזוג גורפין הם אנשים מבוגרים חברותיים במיוחד, שתמיד מארחים אצלם אנשים מלאי חשיבות עצמית ומתכננים על מאכל בלקני או מזרח תיכוני לארוחת ערב. אדם בשם רולנד טרנר, איתו לואין נאלץ להעביר שעות ארוכות, הוא מוזיקאי ג'אז קשקשן ועצבני שאינו מפסיק להעליב את לואין ולספר סיפורים ממושכים וחסרי פואנטה שהיו משגעים כל אחד.

    ג'ון גודמן אמנם קרוב לגנוב את ההצגה בתפקיד רולנד, אבל מרכז הסרט לכל אורכו, הוא לואין, אותו מגלם אוסקר אייזק. לא שם מוכר במיוחד, אולם אני מאמין שהסרט הזה יפתח לו דלתות רבות בהוליווד. אייזק הוא הסיבה שהסרט מעניין במלוא הקפו, אף על פי שהדמות הראשית בו תקועה בשגרה של כשלונות. האופן בו הוא מקטין את לואין לכדי טיפוס מהורהר שמגיע לרוב למסקנה הפחות מוצלחת, נותן לסרט את הלב החם שהאחים כהן חפשו. התסריט חוקר את נפשו של הלוזר החולמני, אולם הביצוע של אייזק הוא שמונע ממנו להימרח ולעורר אנטגוניזם. הדאגה שלו לחתול שכלל אינו שלו, או האופן בו הוא מכיר בכך שהתנהג לא לעניין ואנשים אינם מעוניינים כרגע בנוכחותו, מובעים בכזו פשטות שאי אפשר שלא לרצות שיתגלה כבר בידי צייד כשרונות וילך להגשים את יעודו.

    בדומה ל"אחי, איפה אתה", גם הפעם האחים כהן לא מתביישים לשלב מוזיקה בסרט ולתת לה מקום של כבוד. שירים מבוצעים כאן במלואם (או ברובם), תמיד כחלק מהעלילה. זה לא מהסרטים המוזיקליים בהם דמויות פורצות בשיר וריקוד באמצע הרחוב וכל העולם מתנהג כאילו מדובר בעניין שבשגרה. הגישה של בתוך לואין דיוויס למוזיקה, מזכירה יותר את "פעם אחת" שעסק גם הוא במוזיקאים צעירים שחולמים על הצלחה ומבצעים מול המצלמה שירים מלאים, כי זה הכח המנחה של הסרט. לואין דיוויס הוא מוזיקאי ולא רוצה לחשוב בכלל על להיות משהו אחר, אפילו שהחיים רומזים לו שוב ושוב שאולי התחום הזה לא בשבילו. האחים כהן מבינים את האהבה הזו ולא מוותרים על הזדמנות לתת ללואין לשיר, או להיות נוכח בזמן הופעה של מישהו אחר. הפסקול, המקושט בשירי פולק ברוח שנות השישים, הוא מהנעימים והמענגים שנתקלתי בהם מזה זמן רב. חגיגה אמיתית לחובבי הסגנון.

    אני אף פעם לא יכול לחזות מראש איך אגיב לסרט של האחים כהן. אני אוהב את רוב הסרטים שלהם, אולם כמעט בכולם חסרה לי דמות מעוגנת במציאות שתאזן את הטרוף סביבה ואת הרמזים להתערבות עליונה. אני לא יכול להזדהות עם הדוד, או עם לואלין מוס ועד כמה שמארג' גנדרסון מקסימה ומעוררת השראה, הקיום שלה קשור ישירות להתרחשויות שמאוד רחוקות מהמציאות בה אני חי. בתוך לואין דיוויס הוא מקרה נדיר, בו האחים כהן קולעים לא רק בסטייל ובאווירה הנוסטלגית, אלא גם ברגש. הסרט שוהה בבטחה בין קומדיה למלנכוליה ומפריד כראוי בין דמויות מוקצנות לבין אנשים ריאליסטיים. למרות שציפיתי שבכל רגע לואין יעשה משהו כל כך מטופש שידפוק את כל האמינות של הדמות, זה לא קרה והוא הפך מיד לאחת הדמויות האנושיות והמורכבות שהאחים כהן יצרו.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        26/2/14 12:48:
      נהדר. כיף, באמת כיף לקרוא. מסכים מאוד מאוד עם המשפט האחרון של הביקורת. סרט ענק.

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין