כותרות TheMarker >
    ';
    0

    "בתוך לואין דייויס", ביקורת

    7 תגובות   יום רביעי, 26/2/14, 12:45

    ''

     

    כשאני יושב היום מול המחשב, מנסה לחבר מילה ועוד מילה על מנת לייצר לכם, הקוראים, איזושהי המלצה ראויה ל"בתוך לואין דייויס" של האחים כהן, אני מרגיש לפתע לא רלוונטי. כי האחים כהן גדולים מכל המלצה ומכל ביקורת, וכל סרט שלהם הוא קריאת חובה לכל חובבי הקולנוע באשר הם להתייצבות בבתי הקולנוע. הם אולי הבמאים החשובים ביותר בעולם כרגע, וכל יצירה שהם מוציאים תחת ידיהם היא אירוע, גם אם היא לא טובה במיוחד. כי שווה לצפות בשלושה סרטים בינוניים של האחים כהן, על מנת להגיע ליצירת מופת של האחים כהן, מכיוון שיצירת מופת שלהם שווה פי כמה וכמה מיצירות מופת של לא מעט יוצרים אחרים, מכיוון שיצירת מופת שלהם היא לא פחות מחוויה דתית. 

     

    עבורי, כמובן. אני לא יכול לעשות הכללות, ואני מדבר כמובן על עצמי. מי שקרא אפילו ביקורת אחת בבלוג יודע שאני מתייחס לקולנוע ברגשנות יתר, ושאני נוטה להגזמות. וגם בביקורת לעיל אני אגזים, אבל ככה זה כשמבקשים ממני לכתוב אודות סרט חדש של האחים כהן, שהם כבר מזמן הפכו לחלק ממני. ומכיוון שזו הפעם הראשונה שאני כותב עליהם בבלוג, גם יש לי תירוץ לחפירה העמוקה על שלל סרטיהם שאתם עומדים לקרוא. בינתיים אתם מוזמנים לרוץ לראות את "בתוך לויאן דייויס", אחד מהסרטים היותר טובים של האחים. 

     

    מאז שפרצו לתודעת העולם עם "רציחות פשוטות" הנהדר ב-1984, האחים כהן לא נחו לרגע, גם אחרי שגרפו אוסקרים וכינו אותם בכל מיני כינויים מחמיאים, כמו "הבמאים הגדולים בעולם". "בייבי אריזונה", סרטם השני שאנשים אוהבים לשנוא, היה מעין תחנת עצירה בין "רציחות פשוטות" ליצירת המופת הראשונה שלהם - "צומת מילר", אחד מסרטי הגנגסטרים הטובים שנעשו אי פעם, עם תסריט שבנוי לתלפיות ודמויות מופלאות. מיד אחר כך הגיע אחד מן הסרטים הטובים ביותר של האחים, "ברטון פינק", יצירה כל-כך גאונית שאין לי מושג איך אפילו להתחיל לכתוב עליה, ואז עוד תחנת עצירה עם סרט לא רע, אבל גם קצת זניח ("הקפיצה הגדולה"), וב-1996, יצירת מופת שלישית - "פארגו", שהביא את האחים בפעם הראשונה ללב המיינסטרים עם זכייה באוסקר על התסריט המקורי (הכל-כך טוב), ועוד זכייה לפרנסיס מקדורמנד האחת והיחידה. ואז, הסרט האהוב עליי ביותר שלהם, אם כמה שזה נדוש - "ביג לבובסקי", אחד מן הסרטים הגדולים ביותר אי-פעם.

     

    תחילת שנות האלפיים, והאחים כהן מייצרים סרט אחד נהדר ("אחי, איפה אתה?"), ועוד יצירת מופת לרקורד - "האיש שלא היה שם", שיש ימים מסוימים שאני חושב שזהו פסגת היצירה של האחים, אבל אז אני נזכר בעוד איזה ציטוט של ג'ף ברידג'ס, עוד איזו יציאה של ג'ון גודמן, ואני נרגע. שנות האלפיים היוו הרבה עליות ומורדות עבור האחים, עם שני סרטים לא אהודים במיוחד, אחד אחרי השני ("אכזריות בלתי נסבלת" המשעשע ותו לא, ו"להרוג את הליידי" המיותר), אך אז הם הפגיזו עם "ארץ קשוחה", עוד יצירה שהיא מרהיבה בכל-כך הרבה צורות ודרכים שקשה להסביר בכלל, והסרט  שהביא להם את כל האוסקרים הכי חשובים. אחר-כך עוד סרט שהוא לא טוב במיוחד, אבל עדיין לא רע ("לקרוא ולשרוף"), וחוזרים לרצף מצוין - עם "יהודי טוב", סרט שבכל צפייה אני אוהב אותו עוד ועוד, ו"אומץ אמיתי", סרט שנראה לא טיפוסי לאחים כהן, אבל חתיכת יצירה ענקית ועוצמתית. 

     

    ואז, "בתוך לואין דייויס". עוד יצירה כל-כך טובה של האחים שאני לא יודע מאיפה להתחיל. נתחיל מסיפור העלילה, אם יש כזה: הסרט עוקב אחרי כמה ימים בחייו של ללואין דייויס, זמר פולק נודד בתחילת שנות השישים, בסצינת הפולק של ניו-יורק. לואין היה בעברו חלק מצמד מצליח לרגע, ובהווה הוא פשוט נווד עם גיטרה וכמה בגדים, שנודד בין ספות של חברים להופעות במועדונים קטנים, ושמנסה כל הזמן להתניע את הקריירה הדועכת שלו, ללא הצלחה יתרה, ולהביט מהצד בהצלחה של חבריו. לואין מתחבט בשאלה האם לוותר על הקריירה המוזיקלית שלו ולהמשיך בדרכו של אביו- לעבוד ולהתקיים, בלי האומנות ממנה הוא חי ודרכה הוא נושם. 

     

    אחד מן הדברים המבריקים ביותר בתסריטם של האחים כהן, הוא הקונפליקטים הרבים בהם עומד הדמות הראשית, ואותם הוא צריך לפתור. לאורך הסרט עומד לואין דייויס מול כל אותם קונפליקטים קריטיים וצריך להתמודד איתם, אם הוא רוצה להמשיך ולהתקדם בחייו. אבל מה שכל-כך ייחודי בתסריטם של האחים, זה שאולי לואין בעצם לא רוצה להתקדם, והוא הוא זה שכל הזמן מושך את הקריירה שלו אחורה, ולא מצליח מכיוון שהוא לא באמת רוצה להצליח ופשוט נהנה מתדמית האמן המיוסר שהצטיירה לו. הוא עושה דברים על מנת לקדם את הקריירה שלו לאורך הסרט, אבל מאמציו הם אף-פעם לא מאמצים אמיתיים, והוא לא באמת עושה מספיק בשביל הקריירה שלו, אלא רק בכאילו, בשביל הרקורד. מצד שני, יש ללואין שני קונפליקטים מרכזיים בחייו, בהם הוא כל הזמן מתחבט - האחד, זה האם לזרוק את הקריירה המוזיקלית לפח, וללכת לעבוד בצי ימי כמו אביו, להרוויח כסף ופשוט לחיות. השני, זה לוותר על האגו האומנותי הענק שלו ולהתמסחר על מנת לקבל הצלחה והכרה. גם עם שני הקונפליקטים הללו לויאן לא באמת עושה משהו, והוא כל הזמן כאילו עושה, כאילו פותר. 

     

    ''

     

    דמותו של לואין היא ההכל של הסרט. הלב, הידיים, העניינים, הפה, הכליות, הכל. הוא מופיע בכותרת הסרט ובכל סצינה וסצינה בו, ומה שמדהים הוא שהוא דמות שכל-כך קשה להתחבר אליה ולהעריץ אותה- עד שאתה לא יכול שלא. כמו כל דמות של האחים, זוהי דמות מבריקה (ועוד נגיע לזה), וזוהי דמות עם כל-כך הרבה צדדים, ניגודים ורבדים. ברגע אחד אתה רוצה לצעוק אל המסך כמה הוא טיפש, וברגע אחר הוא ממיס את ליבך. הוא עושה המון טעויות לאורך הסרט, והוא גאוותן, אגואיסט, נצלן, עצלן ולפעמים פשוט מעצבן, אבל המסע שהוא עובר שבה ושבר אותי. בפעם הראשונה בסרט של האחים כהן- בכיתי. לא פעם ולא פעמיים, וגם לא שלוש פעמים, ובעיקר לאורך הקרדיטים, בכיתי. כל שלב במסעו הפנימי והפיזי של לואין דייוס הצליחו האחים לרגש אותי עד עמקי נשמתי ולהוריד ממני כמויות ענק של דמעות. לא הבנתי למה ואיך, אבל מצאתי את עצמי מייבב כמו ילד קטן שלא קיבל את הסוכרייה שלו. המסע לעבר ההצלחה, החלום להצליח, החלום שאנשים יכירו בך ובאומנות שלך, חלום שנשבר שוב ושוב, זה משהו שלא יכולתי לעמוד בו. וכמובן עוזר שאוסקר אייזק מגלם עם כל-כך הרבה כישרון וחן את לואין. 

     

    והאחים כהן נשארו האחים כהן, עם גלרייה של דמויות משנה ענקיות - תחילה, ג'ים וג'ין, זוג נשוי וחברים טובים וקרובים מאוד של לואין, שהם זמרי פולק מוצלחים מאוד. היחסים בין שניהם לבין לואין הם מזויפים לרוב ומלאים באינטרסים ובסודות, בעיקר מצידו של לואין. ג'סטין טימברלייק שב להוכיח לי שהוא שחקן הרבה יותר טוב מזמר, וקארי מאליגן, עדיף שאני לא אדבר עליה, היא טובה ומדהימה וענקית וזהו. אית'ן פיליפ ורובין בארטלט מגלמים את הזוג גורפיין, עוד זוג אנשים שלויאן מנצל, אך פה הסיפור סבוך הרבה יותר. גם אדם דרייבר נמצא פה בתור אל קודי, זמר פולק נוסף שלואין משתמש בספתו, וגם משמש כדמות שמובילה למפגש של לואין עם ג'ון גודמן וגארט הדלונד, שהם כנראה דמויות המשנה החזקות ביותר בסרט, ולא רק בגלל גודמן הבלתי נגמר, ושניהם מובילים אותו למפגש קריטי נוסף - עם פ. מוריי אברהם, שהוא אולי הישורת האחרונה של לואין בכל הקשור לקריירה מוזיקלית. כולם מצוינים, כולם מדויקים, אבל כולם שם כתחנות בדרכו של לואין, כל הדמויות, גם אם זה לא נראה כך במבט ראשון, נמצאות פה על מנת לגלות לנו עוד פסיפס בדמות של לואין, להוסיף עוד חלק לפאזל שהוא מסעו. 

     

    האחים כהן הם קודם כל תסריטאים ענקיים בעיניי, לפני הכל, אבל למזלם הם גם שני במאים יוצאי דופן בעלי שליטה מרהיבה כל-כך בדבר הזה שנקרא קולנוע. זה אולי אחד מן הסרטים היפים ביותר של האחים, למרות שפה הם לא שיתפו פעולה עם הצלם הקבוע והענק שלהם, רוג'ר דיקנס. הפעם הם מאחדים כוחות עם ברונו דאלבונל (שצילם את "הארי פוטר והנסיך חצוי הדם", "צללים אפלים" ו"אמלי", בין היתר), ומייצרים סרט שכיף להסתכל עליו, אסתטי מאוד ובעל פריימים שמעוצבים בדייקנות ובשלמות. במאים לא סתם מקבלים תואר כלשהו, בעיקר לו תואר "הבמאים החשובים בעולם", וב"בתוך לואין דייויס" האחים מוכיחים בפעם המי יודע כמה למה מגיע למה התואר הזה. כל בחירה בסרט הזה נעשתה במלאכת מחשבת, עם הרבה מאוד נשמה וכוח קולנועי, ולא מעט תעוזה. למרות שהם האחים כהן, ומי שבא לסרטים שלהם יודע בערך מה הוא יקבל, והקולנוע שלהם הוא הכל חוץ מקונבנציונלי, "בתוך לואין דייויס" הוא אחד מהסרטים הכי פחות מיינסטרים שלהם, סרט שקיבל כתף קרה מהאקדמיה, סרט קטן וצנוע, ואישי מאוד, דל בעלילה, אבל מלא בנשמה, ביופי בלתי נגמר, והברקה אחרי הברקה אחרי הברקה, שלא נפסקים עד שהמקרן נגמר, והמסך הופך שחור. 

     

    המוזיקה. וואו, המוזיקה. האחים כהן גייסו את טי-בון בורנט ומרקוס ממפורד, שיהיו אחראים על המוזיקה, שהיא הנשמה של הסרט. המוזיקה נוכחת בכל פינה של הסרט, ובעצם זה הסרט המוזיקלי ביותר של האחים מאז "אחי, איפה אתה?". זה לא מיוזיקל והדמויות לא פתאום פשוט פוצחות בשירה אודות הרגשות שלהן, לא ולא, פה המוזיקה היא דמות לכל דבר ועניין. היא חלק גדול ומשמעותי בסרט, ויש לא מעט קטעים בהן הדמויות אכן שרות, אבל זה תמיד כחלק ישיר מהעלילה וממה שקורה, זה כמעט תמיד על במה, תמיד יש איזושהי התרחשות מסביב, ותמיד יש גיטרה נוכחת. והמוזיקה, איזו מוזיקה. מוזיקת פולק מרהיבה ונעימה, שהפכה לפסקול של חיי בשבוע האחרון. רק חבל שאני לא יכול לשמוע את רוב השירים מהפסקול הזה מחוץ לבית, כי אז יש סיכוי גדול מאוד שאפרוץ בבכי. 

     

    האחים כהן לא צריכים המלצות, ביקורות, אוסקרים או פרסים בכלל, הם גדולים מזה. מי שאוהב ומעריץ אותם יילך לסרטיהם לא משנה מה, ומי שלא, מי שכבר נמאס לו, אז כנראה שלא יילך. אין צורך בכל המילים ששפכתי פה ובכל הנימוקים שניסיתי לתת למדוע "בתוך לואין דייויס" הוא סרט כל-כך טוב ועצום בעיניי. ככה שאני אנסה לקצר את הביקורת: "בתוך לואין דייויס" הוא יצירת מופת נוספת מבית האחים כהן, אחת מפסגות היצירה שלהם וכנראה הסרט הכי טוב שהם עשו מתחילת האלף הנוכחי. 

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (7)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        6/5/14 18:30:
      מסכימה .."סרט קטן וצנוע, ואישי מאוד, דל בעלילה, אבל מלא בנשמה". ובכל זאת, למרות שנהניתי לא חושבת שהוא אחד מהטובים ביותר שלהם.
        22/4/14 21:41:
      סורי, אבל הסרט לא מתקרב לרמה הרגילה של הכהנ'ז. שיעמומון שהזכיר לי את "דרכים צדדיות", שבעצמו היה גרוע. לולא ידעתי שזה סרט של האחים, הייתי מוותר כבר אחרי חצי שעה. גם להם מותר לפשל בגדול.
        16/4/14 16:34:
      וכל יצירה שהם מוציאים תחת ידיהם היא אירוע, גם אם היא לא טובה במיוחד. כי שווה לצפות בשלושה סרטים בינוניים של האחים כהן, על מנת להגיע ליצירת מופת של האחים כהן - נכון מאד. הסרט הזה בנוני אבל כדאי לצפות בו בגלל שגם עבודה בינונית של גאונים היא גאונות
        12/4/14 20:31:
      תודה רבה, אוהבת את הסרטים של האחים כהן..
        27/3/14 11:03:
      ראיתי ומלבד חלק מהשירים לא התחברתי
        28/2/14 16:00:
      איזו תגובה כיפית, באמת. תודה רבה לך.
        28/2/14 02:51:
      וואו. הגעת לתובנות שבחיים לא הייתי מגיע אליהם. אני לא הצלחתי להתרגש מהסרט אבל אני מניח שאם הייתי מגיע לרמת המסקנות הגבוהה הזו שלך הייתי מצליח להתרגש ממנו. אני מניח שאתה מבין היחידים שקלט את הראש של האחים כהן. בראבו.

      ארכיון

      פרופיל

      ריצ'ארד.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין