כותרות TheMarker >
    ';

    בשביל הזהב

    ביקורת: פילומינה

    ביקורת על פילומינה

    ביקורת: פילומינה

    4

    סרטים  

    4 תגובות   יום שישי , 21/3/14, 01:50

    ''

     

     

    לפני 12 שנים, יצא הסרט "האחיות מגדלנה", בבימויו של פיטר מאלן. הסרט, שהוא בגדר צפיית חובה בעיני למי שרוצה ללמוד כיצד להעביר סיפור שקרה באמת באמצעים קולנועיים, מספר על תופעה מזעזעת שנחשבה לנורמה באירלנד עד לפני חצי מאה. נערות שנחשבו למופקרות, בין אם בשל קיום יחסי מין מחוץ לנישואין, או אפילו פלרטוט פשוט, נשלחו לחיות במנזר, בו שלמו על שהותן בעבודה מבוקר ועד ערב. הנזירות הורשו לנקוט ביד קשה במיוחד כנגד נערות סוררות, בהתאם לדוקטורינה הקתולית לפיה סבל מקרב את החוטא בחזרה לחיק האל. משפחותיהן של רבות מהנערות נתקו עמן קשר בשל חילול הכבוד ואלה שהגיעו בהריון, נאלצו להיפרד מהרך הנולד ולא הורשו אפילו לדרוש בשלומו כאשר אומץ בידי משפחה חדשה.

    "פילומינה" לא מספר את סיפורן של נערות במנזר, אלא את סיפורה של אישה מבוגרת שחוותה גורל זהה בצעירותה. האישה שעל שמה נקרא הסרט, נכנסה להריון בגיל בו ההורמונים מכתיבים את סדר היום ונאלצה להיפרד מבנה הקט בעודה שוהה במנזר וממלאת את הוראות הנזירות האחראיות. היא מתעקשת שחלקן היו בסדר ולא התאכזרו אליה, אבל הבושה והפחד ממה שהיא עלולה לגלות, מנעו ממנה לחשוף בפני סביבתה את היותה אם לילד אבוד.

    בחלוף השנים, פילומינה היא אישה זקנה ובנה שנעלם אמור להיות כבר בן חמישים. היא מחליטה שהגיע הזמן לחשוף את הסיפור ופונה אל מרטין סיקסמית', עיתונאי שהועזב ממשרה יוקרתית במשרד ממשלתי, בבקשה שיפרסם את הסיפור ויעזור להתחקות אחר גורלו של הבן האובד. מרטין מסכים בהיסוס ומוסיף לחיפוש את קשריו, את יכולתו לנסח סיפורים באופן דרמתי ואת חוסר האמונה שלו באלוהים, דבר המאפשר לו לשאול שאלות שפילומינה לא מוצאת ראויות להעלאה.

    קשה לשייך את הסרט לקטגוריה אחת, פרט לדרמה ולכותרת המשנה "מבוסס על ארועים אמיתיים". הוא לא ממש חקירה בלשית, לא ממש סרט מסע, לא ממש סרט על קשר שנוצר בין עיתונאי ספקן וזקנה קתולית, לא ממש ביקורת על התנהלות הכנסיה. יש בו קצת מהכל, בלי לתת לאף צד להשתלט לחלוטין על הסיפור. סטיב קוגן, המוכר יותר כקומיקאי, השתתף בכתיבת והפקת פילומינה, בנוסף לגילום מרטין בעל הכבדות הקיומית. כמתבקש, הדמות שלו מתבלת את התסריט בציניות ותגובות המדגישות את הרגעים הקומיים בסרט, אבל הוא הטיפוס הפחות משעשע כאן. פילומינה עצמה, אותה מגלמת ג'ודי דנץ', היא הלב החם של הסרט ויחד עם רגעים דרמתיים והתמודדות עם שדים מהעבר, היא מספקת שלא ביודעין, כמה בדיחות משובחות שכל מי שהעביר מספיק זמן עם קרובת משפחה בגיל פנסיה, מזדהה עם המוזרות שלהם.

    עם זאת, פילומינה הסרט אינו מנסה להיות קומדיה. לצד בדיחות מזדמנות, הוא רציני רוב הזמן ומספר בעצם טרגדיה שאלפי נשים, אם לא יותר, חוו לאורך השנים באירלנד ובחברות דתיות נוספות. הן לא הורשו לגדל תינוק שנולד בחטא, או אפילו לקבל מידע על המשפחה שאמצה אותו. המסע בעקבות בנה של פילומינה, מתחיל כחסר סיכוי והנחישות שלה ושל מרטין לחשוף כל שביב מידע, שולח אותם לדרך ארוכה מהצפוי.

    אנחנו רגילים לשנוא אנשי דת קולנועיים וליחס להם רשע אירוני. במיוחד בחברות קתוליות, יוצרים רבים נוטרים טינה למנהיגי הכנסיה ושליחיהם שכפו עליהם אורח חיים מגביל ונוקשה, המנוגד להמיית לבם. זה פחות נפוץ בקולנוע הישראלי, אבל באירלנד ובאנגליה, נראה שקיים חשבון לא סגור עם מוסדות הדת. שתי הדמויות הראשיות בסרט נושאות עמן מטען רגשי לא פשוט שנבא מהחינוך הדתי להן זכו ויחס הכנסיה כלפיהן וכלפי אנשים סביבן. ברור למה פילומינה מתקשה להתיחס לנזירות והכמרים כתמיד צודקים, אבל מרטין מביא סיפור שלם שכמעט ואינו מוזכר בסרט. אולי הוא מושפע מדברים שקרא וראה בטלוויזיה, אולי זה אנטי למשהו שגדל איתו, אבל בעוד פילומינה משתדלת לא לעורר מהומה, מרטין נמצא תמיד על סף אבדן אוביקטיביות כעיתונאי, במיוחד כאשר מוצג מולו סמל נוצרי כזה או אחר.

    בתור סרט, פילומינה היה יכול להיות מרשים יותר. אני לא מתלונן על כך שהסיפור קטן ולא מנסה להעביר מסרים אוניברסליים על יחס הדת לאדם, או אטימות חברתית לסבלן של נשים צעירות. זה בסדר גמור שהוא, כפי שמרטין מגדיר זאת בעצמו, "סיפור אנושי". הוא לא זקוק לדקדוק בפרטים הקטנים ויכול להרשות לעצמו לכוון יותר אל הרגש מאשר אל הצדק ההיסטורי. הבעיה שלי היא ברושם שהסרט עצמו הותיר עלי, או העדר הרושם, ליתר דיוק. למרות מגוון רגשות המוצגים על המסך, תסריט אמין ושנון, משחק טוב של ג'ודי דנץ' וסטיב קוגן ופסקול מוזיקלי קליט, לא הרגשתי שלקחתי איתי משהו מהסרט, חוץ מסימון וי על מועמד נוסף לאוסקר שהספקתי לראות (ועולה לאקרנים בישראל שבועיים וחצי אחרי הטקס).

    זה לא סרט רע, או משעמם. למעשה, אין בו כמעט רגע שאינו בונה לקראת נקודה בהמשך הסיפור. אני חושב שפילומינה כתוב ממש טוב ומבוים ביעילות בידי סטיבן פרירס. זה פשוט שחוץ מלהיות יעיל בלספר סיפור, הסרט די התפוגג עבורי עם סיומו. לא התרגשתי במיוחד מסיפורה של פילומינה, לא חשתי הזדהות מיוחדת עם מי מהדמויות, אפילו לא הספקתי להיות מתוח לגבי התעלומה שבבסיס העלילה. הכל מוצג בצורה נינוחה וטובה, אבל בלי התוסף שמבדיל מכל סרט סביר אחר. חסר לי הבונוס שבצפיה, התחושה שמשהו בי מושפע מחשיפה לדמויות ולסיפור הקשה שעובר עליהן.

    אני חוזר להשוואה ל"האחיות מגדלנה". שני הסרטים חופפים רק ברקע, הם אפילו לא מתרחשים באותה תקופה. אלא שסרטו של פיטר מאלן טלטל אותי וגרם לי לחוש שנאה כלפי דמויות מסוימות ורחמים כלפי אחרות, אפילו אם לא היו חביבות עלי בפני עצמן. הבימוי היה יצירתי והראה בדיוק את הסבל וההשפלה שהבמאי רצה להראות בכדי להעביר מסר ברור כנגד כתם עצום בעברה של אירלנד. פילומינה מאוד מרחף סביב רעיון כללי של עמדה. הוא רומז לקיומה של פואנטה מעבר לחיפוש אחר ילד שאומץ והפרטים הוסתרו מאמו הביולוגית, אבל לא מצליח להגיע אליה. התוצאה הסופית מבדרת ואף מעט מותחת לשעה וחצי ואז נשכחת. יש לי הרבה דברים טובים לומר על הסרט, אבל אף אחד מהם אינו לגבי רושם רגשי שהשאיר עלי. כולם עוסקים בפרטים קטנים, אבל חסר משהו שיגבש אותם לכדי חוויה של ממש וכשכתוביות הסיום מתחילות להתגלגל, כמעט ולא הרגשתי שעבר סרט שלם.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 3 מתוך 5

      תגובות (4)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/4/14 13:35:
      הסקרנות ניצחה...לפני מספר ימים ראיתי גם את האחיות מגדלנה.
        4/4/14 08:07:
      השבוע צפיתי בסרט. לדעתי החוויה שלך מהסרט השני היתה כה משמעותית ומטלטלת, כך שלפלמינה לא היה ממש סיכוי. את הדרמה האמיתית הצופה היה צריך לעשות בעצמו אחרי חווית הצפייה, בעוד בסרט השני (שלא צפיתי בו ועכשיו ממש בא לי...) כנראה שניתנה על חשבון הבית. כפי שכתבו כאן לפני, לטעמי סוד הקסם בסרט הוא באפור שבאמצע ובתפיסת העולם שכנראה לוקח שבעים שנה להגיע אליה.
        21/3/14 02:47:
      נ.ב. אם אתה רוצה להגיב לי אז לא כאן כי אני לא בודקת את המייל של היוזר אז אני לא אדע שהגבת לי ;)
        21/3/14 02:45:
      זה שאני יותר נהניתי מהסרט ממך כבר מיצינו, והאמת שקשה לי להגיב חודשיים אחרי שראינו אותו, אבל אני אגיב בכל מקרה (כי תמיד יש לי מה להגיד :P). אני חושבת שדווקא העובדה שזה לא יצר דיכוטומיה ברורה בין הטובים לרעים, בין הדת לעולם המודרני, זה הייחודיות של הסרט. כי העולם ברובו לא מורכב מנבלים וגיבורים על אף שלפעמים אנחנו רוצים להפוך אותו לכזה. העולם הוא אפור, הקווים דקים, כל אחד יכול להפוך בהחלטה של רגע לרוצח או לצדיק. פילומנה מתעקשת לאורך כל הסרט לשמור על הגישה הזאת כי היא מאפשרת לה לסלוח ולדעתי זאת המשמעות האמיתית של הסרט. היכולת לסלוח לאחרים, לעצמנו, ועד כמה אנחנו נותנים לעבר שלנו להכתיב את העתיד. במקרה של פילומנה היא לא נתנה לו בכלל עד שהוא השתלט עליה והתפרץ too little too late. אולי גישה יותר סלחנית כלפי עצמה בשלבים מוקדמים יותר בחיה היו מאפשרים לה את הפתרון אליו ייחלה, אבל היא היתה עסוקה בבושה שמלווה לחטא הקדמון הזה ולא אפשרה לעצמה לעבד את האירועים. אין לנו מידע על חיה של פילומנה מעבר למספר חודשים הבודד הזה. אנחנו רואים בת אחת, ויודעים שיש עוד ילדים. אנחנו לא יודעים מה קרה לבעלה, ואם היו לה נישואים וחיי משפחה מאושרים. אנחנו יודעים לדעתי שעבדה כאחות אבל לא מעבר לזה לגבי החיים המקצועיים שלה. בכלל, אין לנו הרבה מידע לגבי אם ואיך האירועים המקדימים השפיעו על חייה. אנחנו רואים אותה רק לקראת סוף חייה אכולת חרטות. וזה בעיני אומר הכל. כי לא צריך אירועים דרמטיים ונבלים נוראיים בשביל להיזכר קצת יותר מדי מאוחר בדברים שרצינו לעשות או לא לעשות. אלו הם החיים. והם קצת טרגדיים וקצת קומים באופן הזה. זה מה שעשה את הסרט לאחד היפים של השנה בעיני.

      ארכיון

      פרופיל

      אביעד שמיר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין