כותרות TheMarker >
    ';
    0

    "רכבת הקרח", ביקורת

    4 תגובות   יום שבת, 29/3/14, 13:45

    ''

     

    אני סאקר ענק של הקולנוע הדרום קוריאני החדש, זה שהחל להתפתח בתחילת שנות האלפיים עם יצירות מטלטלות חושים ומסנוורות מכישרון עצום של שורה של במאים מרהיבים. הבמאי הדרום קוריאני שהכי הכי מדבר אליי הוא בונג ג'ון-הו. בעיניי הוא אחד מן הבמאים המוכשרים והמרתקים שפועלים כרגע בעולם, וזו בהחלט שמחה גדולה לראות סרט שלו מובא להקרנות מסחריות בארץ. אל בונג ג'ון-הו נחשפתי לראשונה דרך אהבתי הרבה לסרט "שבעה צעדים", של קוריאני ענק אחר- פארק צ'אן-ווק. אחרי הצפייה, שהייתה מהולה בהרבה מאוד רגשות עזים, הרגשתי שעליי להיחשף לעוד קולנוע דרום קוריאני, וצפיתי בסרט "זכרונות מרצח", סרטו השני של בונג. זהו סרט חקירה, מהסוג המשובח והטוב ביותר, שהפך ללא ספק לאחד מן המשפיעים ביותר בז'אנר בשנים האחרונות. אחרי הצפייה המטלטלת הזו, רצתי לצפות בשאר סרטיו של בונג - תחילה ב"המארח", אחד מסרטי המפלצות הגדולים שנעשו בעיניי, ואז ב"אמא", שעד היום לא נרגעתי ממנו והמעוצמה הקולנועית שבו. 

     

    ועכשיו, לראשונה בקריירה שלו, בונג ג'ון-הו עובר לביים סרט באנגלית. שני במאים דרום קוריאנים מצוינים עשו כך גם בשנה האחרונה. פארק צ'אן-ווק עשה פלאים עם תסריט בינוני ב"סטוקר", וג'י-וון קים פישל לגמרי עם "עומד אחרון" הרע מאוד. ועכשיו תורו של בונג, שמביים עיבוד לקומיקס צרפתי, בו נתקל לגמרי במקרה בחנות קומיקס בסיאול, והפך אותו לאחד מסרטי הקומיקס הטובים ביותר שנעשו, ולסרט שמגדיר מחדש את המושג "העיף לי את המוח". 

     

    בשנת 2014, נמצא פתרון להתחממות הגלובלית. רק שהפתרון הפך לבעיה, וגרם לכל העולם לקפוא עד היסוד, ובכך הרג גם את כל בני האדם והחיות. רק בני האדם שהצליחו לעלות על הרכבת של ווילפורד, תיבת  נוח מודרנית, שרדו. זוהי רכבת ראשונה מסוגה, שנוסעת מבלי לעצור ומקיפה את כדור-הארץ הקפוא. שבע-עשרה שנים אל תוך העתיד, אותה רכבת עדיין נוסעת, לא עוצרת לרגע. רק שהמצב על הרכבת נורא ואיום. האנשים שחיים בקרונות האחרונים חיים בעוני ובצפיפות בלתי נסבלים ואוכלים כמות מזערית מאוד של אוכל, ונשלטים ביד רמה בידי אנשיו של אלוהים, מלך הרכבת, ווילפורד. אך לאנשים מהקרונות האחרונים נמאס, והם מתכננים הפיכה, בהנהגתו של הגיבור בעל כורחו, קרטיס ושל המנהיג המזדקן גיליאם. המטרה שלהם - להגיע עד לקרון הראשי, ושם להשתלט על המנוע ולקחת את הרכבת מידיו הרודניות והאכזריות של ווילפורד. אך בדרך הם ייאלצו לעבור קרון קרון ברכבת, ולהילחם בחייליו. 

     

    "רכבת הקרח" הוא לגמרי המופע של בונג ג'ון-הו ולא של שום אדם אחר. הבמאי הדרום קוריאני מוכיח סופית ורשמית שהוא בליגה של הגדולים באמת עם יצירה שלוקחת את הז'אנר המתפתח בשנים האחרונות, העונה לשם "מדע-בדיוני-צדק-חברתי", שקיבל תאוצה עם סרטים כמו "משחקי הרעב" ו"אליסיום". אבל אן צורך לציין בכלל ש"רכבת הקרח" נמצא בליגה משל עצמו, מסתכל מגבוה גבוה על שאר חבריו. וזה קודם כל בגלל שאפתנותו הלא יודעת שובע של בונג ג'ון-הו. כל הסרט מתנהל בתוך הרכבת, בתוך הקרונות הקטנים והצפופים, המורכבים מארבע קירות, ועל מנת שהצופים לא ירגישו מחזור של סטים, על הבמאי לעצב בחכמה כל קרון וקרון, ובונג עומד במשימה הזו בגבורה והצלחה יתרה. כל קרון הוא עולם ומלואו, עולם חדש ומופלא שכיף לגלות. יחד עם קרטיס וחבריו למהפכה, גם אנחנו מתחילים בקרון האחורי ביותר, בלכלוך, בכעס, בצפיפות, בעוני הנורא בהם הם חיים. וכמוהם, גם לנו אין מושג כיצד נראית שאר הרכבת, אין לנו מושג מה מצפה לנו מאחורי כל דלת ודלת, והרגת המסתורין הזו בהחלט עלולה לגרום לישיבה מתוחה בקצה הכיסא. בונג עובד יפה עם המתח הזה, וגורם להרבה מאוד פתיחות של דלתות ומעברים בין קרונות הרבה משמעות, דרך שתי דמויות מבריקות, של אב ובת קוריאנים. וכך, בכל פעם שהחבר'ה מהקרונות האחרונים עוברים עוד שלב בדרכם אל ווילפורד והפלת שלטונו, אנחנו איתם. וכשלהם אין לאין לברוח, כי תמיד צריך להתקדם קדימה, לעבור עוד קרון ואין היכן להתחבא, כך גם לנו אין, ואנחנו עמם, בפחד שלהם. בונג מודע לכל הדברים הללו ומעצים אותם בזכות עבודת הבימוי הוירטואוזית והכמעט לא הגיונית שלו. הוא רוקד עם המצלמה ומעצב שוטים בכזו שלמות ודיוק מנקרי עיניים.  

     

    ''

     

    אך לפעמים עבודת בימוי לא מהעולם הזה לא מספיקה. צריך גם תסריט שעובד. ול"רכבת הקרח" יש אחד כזה. בונג נעזר בקלי מסטרסון, שכתב את התסריט ל"לפני שהשטן יידע" של סידני לומט, כשעיבד את הקומיקס הצרפתי לקולנוע. והשניים עושים עבודה נהדרת. התסריט נבנה באופן כמעט מושלם, והוא תמיד הולך הכי קדימה שאפשר, שועט מבלי לעצור, כמו הרכבת עצמה. בניית העולם, ההיגיון הפנימי שלו, הדמויות והיחסים ביניהם, הכל נבנה בדיוק מרהיב. אין דקה אחת בסרט שהרגשתי שיש משהו שלא מתקתק, יש התעכבות רבה על המהלכים העלילתיים של הסרט, וגם אם לרגע נראה שבונג ג'ון-הו ניצל את כל הכוחות שלו, ואת כל הסיטואציות האפשריות, הוא מוכיח אחרת, וחוזר עם עוד איזו הברקה, עוד גילוי מרעיד. אחת ההצלחות הגדולות של התסריט, היא שלא כמו בסרטי מדע-בדיוני אחרים, שבו הדמויות נכתבות במהלך חרבון בשירותים או נמנום אחר הצהריים, פה יש התעכבות על כל דמות מרכזית, ההיסטוריה שלה עם הרכבת ועם שאר הדמויות. כשאחת מן הדמויות המרכזיות מתה, אי אפשר שלא להרגיש איזה עיוות קטן בלב, בגלל אותה היכרות מרשימה שבונים לנו בונג ושותפו לכתיבת התסריט. 

     

    אבל האמת היא, ש"רכבת הקרח" כל-כך מוצלח בגלל שהוא לא סרט אמריקאי. אולי הוא דובר אנגלית, יש בו שחקנים אמריקאים ובריטיים מן השורה, אבל הוא סרט דרום קוריאני לכל דבר. האלימות הקיצונית שלא פוסחת על אף אדם, לא משנה מאיזה מין או באיזה גיל הוא, והטוויסיטים המרעישים, הם חלק מן הדברים המאפיינים את הקולנוע הדרום קוריאני החדש ושנוכחים באופן מובהק בסרט זה. בונג לוקח את כל הסגנונות הקולנועיים והמבע הקולנועי שפיתח בסרטיו הקודמים ומביא אותם לכדי שכלול בסרט זה, שיש בו את השילוב הנהדר בין רצינות תהומית לרגעים קומיים, את האלימות שלפעמים קשה מאוד להביט בה, את עבודת המצלמה המסחררת חושים ואת סונג קאנג-הו, השחקן הדרום קוריאני החביב עליי ביותר. סונג מגלם את אחד ממעצבי הרכבת, מכור לשם המכונה קרונול, ולו ילדה בת שבע-עשרה, ילידת הרכבת. המורדים משתמשים בדמותו של סונג על מנת שיעזור להם לפתוח את הדלתות הנעולות בין קרון לקרון. סונג ובתו הם ללא ספק אחת ההברקות הגדולות של סרט, וגם המקום של בונג לפרגן למדינתו ולשים בתפקידים די ראשיים שני שחקנים ממולדתו. ששניהם, אגב, נותנים גם את התפקידים הטובים בסרט. תחתיהם, תמיד ענקית, טילדה סווינטון, שמגלמת דמות גרוטסקית ומשעשעת, ג'ון הארט, תמיד זקן, תמיד לוחש, תמיד מצוין. מי שאמור להיות הכוכב הראשי, כריס אוונס, הוא לא רע בכלל, אבל קצת נבלע בין השחקנים הטובים שסביבו, גם ג'יימי בל זורח, ואד האריס מפחיד מתמיד. 

     

    כתבתי לפני כמה שורות ש"רכבת הקרח" מגדיר מחדש את המושג "העיף לי את המוח". אני רוצה לנסות ולהסביר את עצמי. מדי פעם קורה שרואים סרט שנכנס עמוק ללב ולא עוזב. זה קרה לי השנה עם שני סרטים כבר - "בתוך לואין דיוויס" של האחים כהן ועם "היא" של ספייק ג'ונז. שניהם ריגשו אותי וגרמו לי להתאהב בהם ואף גמדו את רוב הסרטים הטובים שראיתי בשנתיים שחלפו. "רכבת הקרח" שונה מהם בגלל, שבעיניי, הוא לא פעל לי על הלב, על הרגש. היו לו את רגעיו המרגשים, אך זוהי לו אחת ממעלותיו. עליי, "רכבת קרח" פעל באופן שהוא כמעט פיזי. קפצתי מהכיסא מספר רב מדי של פעמים, צעקתי בפחד ובהתלהבות כמות גדולה אף יותר, וגם כיסיתי את עיניי בפחד. מה שסרטו של ג'ון בונג-הו עשה לי, הוא לקחת את מוחי, לכדרדר אותו כמה מאות פעמים, לבעוט אותו השמיימה חזקה, ואז רגע לפני שהוא נופל על האדמה, לבעוט אותה שוב, הפעם כל-כך רחוק שאף חללית כבר לא תמצא אותו. 

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (3)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        2/4/14 20:07:
      אני ממליץ לך מאוד מאוד בחום להיחשף לקולנוע הדרום קוריאני. הוא אחד מהמעניינים ביותר בעולם. ותודה רבה. נהוראי - לפי מה שאני זוכר יש לך אהבה לקולנוע דרום קוריאני. ואם זה אכן המצב, אז אתה תהנה רבות מן הסרט, נראה לי. וכן, אני מעריץ ענק של פון טרייר. שמח לשמוע על העניין, תודה!
        30/3/14 01:01:
      ביקורת מסקרנת, אהבתי. אני אלך לראות את זה בקרוב. אגב, אם אתה מעריץ של לארס פון טרייר (ויש לי תחושה שכן?) יצא עכשיו הסרט שלו (ניפומנית) להורדה באיכות מעולה. נראה די מזעזע האמת (במובן הטוב של המילה)
        29/3/14 23:08:
      הי, אני בטוחה שהוא חזר (המח שלך), אחרת איך היית כותב את הביקורת המרשימה הזו. יופי של פוסט ויופי לי שקראתי כי אחרת אין סיכוי שהייתי חושבת אפילו ללכת לראות סרט דרום קוריאני. עכשיו, אני סקרנית....

      ארכיון

      פרופיל

      ריצ'ארד.
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין