כותרות TheMarker >
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    אני לא גנב

    0 תגובות   יום רביעי, 16/4/14, 11:11

    עליס בליטנטל

     

    ''

    אני לא גנב

    בסטודיו יורם לוינשטיין

     

    הצגת שחקני הסטודיו “אני לא גנב”, עוטה בזוהרו של המחנך הנודע ד"ר יאנוש קורצ'אק. הדרמה הסוחפת מתרחשת טרם תחילת השמדת היהודים, ועיקרה – הלקח שהנוער סופג מהערכים שבאים לידי ביטוי בהצגה.

     

    בנין המוסד החינוכי לילדים יתומים שייסד ד"ר קורצ'אק בוורשה עדיין עומד כיום על תילו. חדרי הכתות המרווחים, האולם הגדול בו היו מתכנסים לפעילויות החברתיות, כמו ל"משפטים" שערך צוות השופטים-הילדים לחברים שעברו על החוק, הזכיר לי את אולם ההתכנסות בגימנסיה שלי, בו שרנו שירי א"י והוקראו מסות בכל ימי שישי. החצר הרחבה סביב הבנין, העצים עתירי העלווה, על הכל עדיין שורה רוחו של הד"ר הרופא והסופר הנודע (“יותם הקסם"“המלך מתיא הראשון”). שמעו יצא בכל אירופה בשל שיטת החינוך המיוחדת שהמציא. רבים שחרו לפיתחו כדי להשתלם אצלו בשיטה זו. כולל גיבורת הספר שאני כותבת בין היתר.

     

    על בימת תיאטרון הסטודיו הציב ניר מנור רק 2 אלמנטים עיצוביים : 12 מזוודות, ופסי רכבת. שניהם – סימבול חזק מאד להורים שליוו את ילדיהם. בעוד הילדים לא ייחסו לכך חשיבות, אנחנו ידענו מה זה צופן. וכך, לאורך כל ההצגה היו המזוודות מהוות תוך שינויים תמידיים את עיצוב הסצינה הבאה. בעוד על פסי מסילת הברזל נעו לפי הצורך אביזרים אחרים שהיתוספו כמו מחיצה שמאחוריה בוצע צילום הרנטגן של רגלו של יאנק, גיבור המחזה, או חנות הצילום אותה נהג לפקוד אחד הילדים, איצ'ו, לשם הגשמת חלומו הפרטי – להחזיק לכמה שניות במצלמת "רטינה" שהיתה פיסגת חלומותיו הכמוסים.

     

    יאנק, (מתן שביט המפתיע והמשכנע בכנות משחקו המרשים) ילד יתום, שאחותו מירה גידלה אותו והיתה לו לאם ((שירי בן כהן המכמירה, וגם בתפקיד לקוחה בחנות המצלמות), מגיע לבית היתומים של יאנוש קורצ'אק, בגלל בעלה הלא חביב של מירה. זאת, לאחר שהות בבית יתומים אחר, בו התעללו בו על כי אביו יושב בבית סוהר כגנב,והשם "גנב" דבק גם בו. הוא אמנם לקה בכך, אך ורק בשל הרעב שכפה עליו לגנוב תפוחי אדמה כדי שיהיה לו ולמשפחתו מה לאכול. ד"ר קורצ'אק (דניאל מרוז בן ה24, המרשים במיוחד כמחנך המבוגר האצילי המופלא) מקבל את הנער הצולע בעל רגש הנחיתות, בהמון אהבה וסבלנות.

     

    לעומת העולם האכזר אותו חווה עד כה, הרי כניסתו למוסד של קורצ'אק היתה ליאנק כמו כניסתה של עליסה לארץ הפלאות. הילדים שפגש היו שונים, מחונכים עפ"י תורתו של קורצ'אק. הם עצמם קבעו מתי מישהו לקה בהתנהגותו כלפי חבריו, והם שדנו אותו לעונש, במידת הצורך ולאחר הצבעה. הילד למד שם ערכים, ולאט לאט, מילד בעייתי, מלא רגשות "אנטי", הפך לנער שלא חושש להחצין טוב לב, רעות וחברות טובה. הדרך בה השחקנים שתודרכו בידי הבימאית סיוון הנדלסמן, מבצעים את עיבודה של עינת ברנובסקי למחזה על פי הספר של תמי שם טוב, היא מושלמת.

     

    עינת ברנובסקי בחרה שלא לגעת בנושא השואה עד לדקה האחרונה, בה במשפט אחד מוזכרת העובדה, שבשנת 1942 נשלחו כל ילדי המוסד, ובראשם הד"ר יאנוש קורצ'ק (שוויתר על ההיתר להשתחרר מהמסע למוות), וכולם יחד הגיעו לטרבלינקה, שם הושמדו. רגע זה בלבד לא הותיר עין אחת יבשה. אך עם זאת, לאורך כל המחזה – הנושא הוא התנהגות הילדים איש לרעהו, ההתמודדות שלהם עם בעיות היומיום, הערך המוסף של מה שהד"ר המופלא נטע בהם, והפך אותם מיתומים מסכנים מדוכאים ובעלי "אני" עצמי ירוד, לילדים שמחים, אוהבים, ושיודעים גם להעניק לאחרים ולשתף אותם ברגשותיהם. עם יכולת להיפתח כלפי חבריהם ולהתקשר איש לרעהו, ממש כמשפחה אחת, כזו שכולם חסרו אותה.

     

    כך מרנינים קטעי האהבה שנוצרים שם: כמו בין הנער יוסק, שהוא גם החונך של יאנק (לירן לוי בעל יכולת המשחק החודרת ללב כל אחד, והמרשים כל כך אפילו רק במבט עיניו) לבין הילדה היפה בעל ניצני הנשיות,רוזי (בר גול החמודה) שיודעת כבר בגיל כה צעיר לעשות לו "חיינדאלאך" ולהטות את החלטותיו לפי רצונה. או איצ'ו (דוראל זילברמן הרגיש והמחונן) שאינו יודע קרוא וכתוב, אך יאנק כותב עבורו מכתבי אהבה לחנה החמודה כל כך (יעל שילדקראוט המקסימה) וגורם להיווצרות הקשר בין איצ'ו וחנה. כך גם עושה היטב את תפקידו כ"סטאשק", הבעל הנוקשה וגס הרוח של מירה (תום אפלבאום, שהופך עורו ברבגוניות לרופא רנטגנולוג, וכן למוכר המצלמות).

     

    את התלבושות האותנטיות עיצבה מאיה מידר מורן, ואת התנועה עיתב עמית זמיר. על התאורה - זיו וולשין ואת המוסיקה המקורית בהצגה כתב שיר הנדלסמן.

     

    הצגה זו (המיועדת לבני כתה ו' ומעלה ולמשפחה) היא אחת מפסגות ההישגים של הצגות הנוער, שכיום ניצבות בישראל כחלק חשוב מהתיאטרון הרפרטוארי. לכן, חובה שכל בני הנוער יצפו בה בכל רחבי הארץ, ונקווה שרכזי התרבות ידאגו לכך.

     

    הצגת חובה. כרגע היא עולה רק עד סוף שבוע זה, 3 פעמים ביום. לרוץ ולהינות. בקיץ היא תשוב ותחזור.

    הצלם: רדי רובינשטיין. למעלה נראים מימין לשמאל: דניאל מרוז, שירי בן כהן ומתן שביט.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל