כותרות TheMarker >
    ';
    0

    ביקורת: רחוב גאמפ 22

    0 תגובות   יום חמישי, 3/7/14, 02:36

    ''

     

    לפני כשנתיים החלו צמד במאים קטנים ואלמונים לפרוץ את דרכם הקולנועית באופן ממזרי שחותר בין סרטי הקומדיות השגרתיות והמבחילות ויוצר זן קומדיות שהן פשוט, איך לומר, טובות. אין דרך "איכותית" או אנינת טעם להסביר מדוע הסרטים של השניים האלו כ"כ טובים ומצחיקים מבחינה קולנועית, אבל אין מה לעשות- כשמגיעים להומור אין יותר מידי מקום לאיכות, ובצדק. פיל לורד וכריסטופר מילר הם שניים מהבמאים המצליחים ביותר לעתיד בז'אנר הקומדיות ההוליוודיות בקולנוע ואני מוכן להצהיר על זה כבר עכשיו- מדובר בשני במאים שלוקחים קונספטים פשוטים, משעממים, בנאליים ושגרתיים ופשוט הופכים אותם לנוצצים כמו תאורת דיסקו ולמצחיקים עד דמעות. הפריצה החלה לפני שנתיים, בסרט המוצלח "רחוב ג'אמפ 21" שהוא חידוש לסדרת דרמת-פשע נורא כבדה (תאמינו או לא) שבה פורסם לראשונה השחקן ג'וני דפ ובהחלט התהליך שבו לוקחים סדרה שכזאת והופכים אותה לסרט יכל להיות כישלון מוחץ. הקונספט של שוטרים המאתרים סמים בבית ספר תיכון יכול להתפרס לכ"כ הרבה כיוונים אבל לא בטוח שאף אחד מהם היה מצליח- ובטח שלא נשאר בתודעה כ"כ הרבה זמן. רחוב ג'אמפ הראשון פשוט לקח את ההגה ועשה סיבוב מטורף- נסע לכיוון שאף אחד לא יודע להיכן יגיע, ובסופו של דבר הגיע למקום מבטחו. השילוב המבריק בין קומדיה, גסות, וולגריות, אקשן, חברות וסמים בין תלמידי תיכון היה פשוט הצלחה מסחררת- ולמרות שהדברים הללו נשמעים מוכרים בסרטי קומדיה אחרים, תופתעו לגלות שרחוב ג'אמפ הראשון היה אחד מסרטי הקומדיה המקוריים ביותר שהיו בתקופתו. הסרט השני מצליח לשחזר את הצלחת הראשון ואומנם לא לחדש יותר מידי אבל באורח פלאים מצליח לצאת שנון, אינפנטילי ואף מצחיק יותר מהסרט הראשון, וזה השג חסר פשרות.


    המשך הצלחתם של השניים גם התבטא ב"סרט לגו", קומדיית האנימציה המבריקה שכולה בנויה מעולם שכולו לגו (בערך) ולמרות שהעלילה שלה הייתה קלישאתית ומביכה הסרט הצליח פשוט לעשות צחוק מכל רגע ולזלזל בקלישאות, לזלזל בדמויות, לזלזל בשלל המסרים הילדותיים שסרטים בסגנונו מנסים להעביר ובעיקר להיות שנון, מרושע, טריפי (אווירת הסמים משום מה נכללו גם בו) ולסיכום הורגשה הנוכחות של השניים שהצליחו גם אותו להפוך להצלחה אדירה בעיני. זאת בעצם הנוסחא שמובילה אותם לאורך כל הדרך, ונורא קשה לבטא באמת מה גורם לכל זה לעבוד. אבל אולי הכיף זה לא תמיד לנסות להבין למה זה עובד ככה, אלא פשוט להבין שזה ככה, ולתת למוח להיכבות ולהגיון להיעלם ופשוט להינות כנראה מרגעי הבידור הגדולים של הימים הקרובים בקולנוע. גם בשני סרטי רחוב גאמפ היה ניתן להרגיש את האווירה הצינית, המזלזלת והמוחצת שבמקום להצמד אל עלילה רצינית פשוט מזלזלת בכל התרחשות עלילתית שמתבצעת ולתת לסרט להתנהל באופן שלא ברור אם הוא פארודיה או השד יודע מה- וזה גם לא משנה, כי זה פשוט ממש כיף.

     

    ''


    אומנם הפעם קשה להגיד שהעלילה מקורית (בעצם לא רק הפעם) אבל כרגיל העלילה היא לא הדבר שהסרט מיוצג על ידיו. הפעם, שני השוטרים הצעירים שמידט וג'נקו (ג'ונה היל וצ'אנינג טאטום) צמד השוטרים "החתיך והשמנמן" שהאירוניה בניהם (ועם זאת החיבור בניהם) הם מרכז האווירה הקומית ממשיכים להתגבש לאחר ביצוע משימת חילוץ הסמים מהסרט הקודם וממשיכים לפעולה הבאה שהיא בידיוק אותו הדבר רק בקולג'. בסרט הקודם הוזכרו השניים כאנשים שלא היו מיודדים כ"כ בתיכון, וכאשר התגבשו בעקבות התפקיד המשטרתי לביצוע המשימה בתיכון- גילו שהוא ההפך המוחלט מכל מה שחשבו שהוא, וכמובן שהחברות שלהם עמדה במבחן. במסגרת המשימה היה עליהם לאתר אדם המכונה "דילר" שמפיץ סם חדש ברחבי כל בית הספר והמטרה שלהם היא כמובן לעצור אותו. הפעם המשימה הופכת למורכבת יותר כיוון שהחיים באוניברסיטה הרבה יותר פרועים ובוגרים מאשר החיים בתיכון, ישנם אלפי פלגים וסוגים שונים של אנשים ובגיל שכזה כבר החלוקה למעמדות חברתיות מתבטלת וכל קבוצה משתייכת לעיסוקיה הפרטיים מבלי להיות מובלת על ידי העדר. השילוב המוגזם של תחביבים ותרבויות שונות באוניברסיטה משפיע לרעה על שני השוטרים כאשר כל אחד מהם מתחבר לחלק אחר שבתלמידי האוניברסיטה, בעוד אחד חובב דיבורי אומנות ושיחות רגועות עם אנשים השני כל הזמן חפץ בלחיות חיי מסיבות, סמים, סקס ובחורות ושוכח לעיתים מחברו הטוב שמזניח אותו בצד לעיתים קרובות. החברות בין השניים עומדת במבחן והשניים צריכים להחליט כיצד יבצעו את המשימה כשהם מתגלים פתאום כצמד שאולי לא מתאים אחד לשני.

     

    ''


    כפי שכבר מובן מתקציר העלילה הסרט הפעם מחליט להוסיף קו רציני לעלילה בכדי ליצור חיבור מעניין ומושך לדמויות וזה בהחלט מועיל לטובת הסרט באופן חיובי כדי לדפוק מרץ גבוה יותר של בדיחות שישארו יעילות ויעמדו במבחן הקהל, כיוון שלא ניתן לבסס סרט שלם על בדיחות קקי-פיפי-ציצים וכו'. החלק שאי אפשר כבר לדון עליו הוא השאלה- מדוע הסרט הזה כ"כ מצחיק, ולא נראה לי שניתן לענות על השאלה הזאת באופן רציני. אין בסרט "בדיחות ברמה גבוהה", ביקורת חברתית עמדתית או כל סוג של הומור שאניני טעם היו מפרשים כ"מצחיק". הדבר שכן ניתן להגיד הוא שהסרט מצליח להחזיק את ההומור השטחי שלו בצורה חזקה שלא נופלת במהלך הצפיה, שהוא מצליח לצלוף בבדיחות ברגעים הנכונים, שההומור הוא פארודי ומלא רפרנסים לסגנון החיים האמריקאי בימי האוניברסיטה או לשאר תרבות הטלווזיה והקולנוע, ובין היתר פשוט להגיד שצמד הבמאים המוכשר עשה את זה שוב והסרט השני יצא מוצלח ברמת הסרט הראשון ואף יותר. אין ספק שמדובר בסרט רדוד- הבדיחות נשארו אותן הבדיחות הנמוכות והרדודות, אך הן עדיין ולעולם ישארו מצחיקות.

     

    פורסם במקור בגרסא כזו או אחרת באתר "סרטים". 

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      זאב גרשטיין
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין