כותרות TheMarker >
    ';

    החיים בסרט

    קולנוע, חברה, תרבות

    0

    עצירה קצרה בדרך מאושוויץ או איך כותבים שואה בשוודית

    2 תגובות   יום שני, 3/11/14, 16:58

     

    עצירה קצרה בדרך מאושוויץ

    או איך אומרים שואה בשוודית?

    הספר הזה משלב עבורי שתי הנאות (או שתי סטיות) קריאת ספרים שנכתבו על מלחמת העולם השנייה, וקריאת ביוגרפיות. אני אוהבת ספרים על הנושא  כמו שאחרים אוהבים ספרי מתח. לא צריך לדאוג לי, אף פעם לא יפסיקו לכתוב על מלחמת העולם השנייה, מכל כיוון שהוא (ותמיד מוצאים כיוונים חדשים) וגם ביוגרפיות לא יפסיקו לכתוב, גם לא בטוח שאספיק לקרוא את כל מה שנכתב עד עתה.

    קראתי את הספר הזה כשיצא, ואיכשהו לא התפניתי לכתוב עליו. לא נורא, זוהי יצירת מופת שכוחה יעמוד לה עוד שנים רבות. רוזנברג זכה עליו בשנת 2012 בפרס אוגוסט, הפרס הספרותי המכובד ביותר בשוודיה.

    יורן רוזנברג, עיתונאי וסופר שוודי, מתחקה אחר עקבותיו של אביו. האב שרד את מחנות לודז' ואושוויץ, נשא אישה והגיע לעיר סודרטליה שבשוודיה. שם עבד כפועל במפעל לייצור משאיות. נולד לו בן. המשפחה מנסה להתערות בסביבה. הצללים מהעבר אינם ממאנים להרפות והאב נכנע להם.

    זהו ספר יפה וחכם, הכתוב ביד אומן, ומבוסס על תחקיר מדוקדק של החיים בעיירה השוודית עוד לפני הולדתו של המחבר, על שיתוף הפעולה בין הנאצים לשוודים בזמן המלחמה, על היחס אל הניצולים בשוודיה מיד לאחריה, על קרובי משפחה שנרצחו בשואה, ועוד. פעמים רבות הוא פונה לאביו בלשון נוכח, בחירה המקנה לטקסט עוצמה רבה בכך שהיא מנכיחה את האב, גם את הקורא במתרחש. הוא מנסה להבין מה אביו הרגיש בסיטואציות מסוימות, כיצד קיבל החלטות הקשורות לחייו וכיו"ב: "המקום עדיין אלינגסוס, והזמן קיץ 1946, ואתה עדיין מחכה לתשובה שמתמהמהת, ובארץ היערות רחבי הידיים מתנהל פולמוס מה לעשות עם אנשים כמוך. הרי כבר לא מובן מאליו שאנשים כמוך יכולים להמשיך במסעם הלאה. בנקודה הזאת התבהרו בינתיים דברים כאלה ואחרים" (עמ' 200).

     יורן גם מנסה לדובב את שלא ניתן לדיבוב. "בעולמם של שני המהגרים החדשים כבר לא קיים מקום כמו המקום הזה שבו הם, בדומה לי, ניכסו לעצמם פעם את העולם. אילו מקום כזה היה קיים, הם היו מספרים עליו, נותנים לי להריח את ריחו, לטעום ממנו, לוקחים אותי אליו, מספרים לי על האנשים שחיו בו בעבר. אבל הם לא מספרים. במקום שפעם בוודאי היה כמו זה, שוררת עכשיו דממה בלבד. דממה וצללים." (עמ' 48-49).

    הספר מחולק לשערים, שער ראשון הוא המקום:

    "וכאן הוא המקום. כאן העולם שלי לובש את הצבעים, האור, הריחות, הצלילים, המילים, הקולות, המחוות והשמות הראשונים שלו. אני לא יודע בוודאות מהו הגיל המוקדם ביותר שאדם יכול לזכור בו דברים. יש האומרים שאנו נושאים זיכרונות מגיל שנתיים, הזיכרונות הראשונים שלי הם של שלג וקור, ולכן הם ככל הנראה מגיל מעט מבוגר יותר, שכן נולדתי באוקטובר. אבל אני די בטוח שעוד לפני שאני מתחיל לזכור את העולם שאני פוגש לראשונה, העולם כבר הספיק להטביע בי חותם במישורים רבים לאין ערוך יותר מאשר בזיכרון, כך שגם דברים שלא אזכור לא יהיו בחזקת נשכחים. זה המקום שיעצב אותי גם אם אהיה משוכנע שאני הוא שעצבתי את עצמי". (עמ' 17).

    בעברית למילה מקום יש משמעות נוספת של "אלוהים". מעניין אם רוזנברג היה מודע לכך כשכתב את ספרו.

    "מה שקושר אותם בשלב מוקדם אל המקום הוא הילד, שבמקרה הוא אני. אני לא רוצה להפריז במשמעות שלי בהקשר הזה ויכול להיות שאני טועה, אבל עובדת קיומו של ילד מקשה לפחות ברמה המעשית על המשך המסע. להמשיך לנסוע עם תקווה בלב, מזוודה ביד וכובע על הראש, זה דבר אחד. להמשיך לנסוע עם תינוק בן יומו, זה דבר אחר לגמרי. למען הילד יש להאריך עצירה קצרה לזמן בלתי מוגדר, ותוכניות גדולות הקשורות למקום שהם שוהים בו במקרה, מצב שמתחזק בדרך נס בזכות המקום. (עמ' 18). הוא מנסה להיכנס לראש של הוריו בכל סיטואציה. האיפוק מושג גם באמצעות השימוש בגוף שלישי.

    "את שמו של הילד הם כבר הבטיחו בעצת חברים חדשים. השם הנפוץ ביותר לבנים בשפה החדשה. השם חשוב, הסבירו החברים. שם זר בולט בזרותו ונעשה מעמסה. את השם שהם חשבו עליו, גרשון,על שם סבו, אבי אביו של הילד מביס יורן, שם שכמו נוצר כדי להבדיל זרים מילידים. ההיגוי המורכב והארוך של ההברה הראשונה הוא שיוצר את ההבדל. הם יכלו גם לתת לו את השם יקוב, על שמו של הסבא השני, אבי האם, שם שקל לבטא ולמען האמת לא היה בולט כלל כשם זר, כי הוא נפוץ גם כאן, אבל אני חושב שהם רצו להיות בטוחים לגמרי בכל הנוגע לסוגיית השם. הם נותנים לו גם את השם יקוב, אבל שם אמצעי הוא לא שם שקוראים מחלון המטבח" (עמ' 24). שוב, גוף שלישי, איפוק. (הילד זה הוא כמובן).

    "במובן מסוים זה הייחוד של המקום, את הדבר הזה אבין רק כעבור שנים. ששום דבר לעולם לא יוצא כפי שתוכנן. לא הבנייה על האדמות הלא מיושבות מדרום. לא היקפה של מסילת הברזל. לא כוח המשיכה של התעלה. לא חוף הרחצה. לא האוכלוסייה. לא העיר.נדמה שהמקרי התאהב אהבה מיוחדת דווקא במקום הזה. ושהמקרי הזה משך אליו כמו מגנט את הגורלות האנושיים והמקריים ביותר. ואולי דווקא זה היה החלק הכי פחות מקרי בסיפור על האיש שירד פה מהרכבת כדי לפתוח בחייו החדשים. רק כעבור הרבה מאוד שנים עלה על דעתי שלאמיתו של דבר המקום הזה היה בבחינת בחירה מצוינת להגשמת המטרה הזאת: בלי קשרים הדוקים לעבר, בלי תוכניות סגורות לעתיד, בלי שום תסריט מוכן להיכנס אל תוכו – או להיפלט ממנו. הו כן. כעבור הרבה מאד שנים! באיזה דרך בוגדנית מתגנבת התובנה הזאת ומציפה אותך! הפרספקטיבה המתיימרת והחוכמה שלאחר מעשה והרציונליזציה שלאחר מעשה. כל כך פשוט במשיכת קולמוס אחת או שתיים להכניס אנשים לתוך סיפור שבעבורם הוא כמובן עדיין לא נכתב, להעמיס עליהם ידע שעדיין אין להם, לסגור אופקים שבעבורם עדיין פתוחים לרווחה" (עמ' 31).

    "רק כעבור שנים רבות אני יכול להפוך לילד שמספר. רק כעבור שנים רבות אני יכול לנבור אחרי רסיסים בנתיבים האילמים, לסנן אותם מבעד למשקעי הזמן ולחבר אותם יחד לכדי סיפור. לא הילד זוכר. זה אני שמנסה כעבור שנים רבות לזכור את מה שהילד חש במעורפל. "לא באמצעות הזיכרון אנחנו מתחקים אחר העבר" כותב ואלטר בנימין במסה על ברלין של ילדותו. "הזיכרון הוא רק אלמנט של העבר, כפי שהקרקע היא אלמנט של ערים קבורות. מי שמחפש את עברו חייב לגשת למלאכה כמו חופר, לא להסס ולחפור פעם אחר פעם באותו חומר, לפזר אותו כמו שמפזרים אפר, להפוך בו כפי שהופכים אדמה. כי רק דרך ההתחקות הדקדקנית ביותר אפשר לצפות למצוא אוצרות שמסתתרים שם; התמונות שהופרדו מהאסוציאציות, שכעת, כמו פרגמנטים או פסלי טורסו יקרי ערך בגלריה של אספן – מתגלות בחדרים הפרוזאיים להבנה המאוחרת שלנו". (עמ' 34).

    האב שרד את השואה כי נבחר בין אלפי פועלים לעבוד כפועל כפייה בחברת משאיות פירמה ביסינג. מאוחר יותר הוא מנסה לקבל פיצוי על עבודתו בחברה, אך נדחה בבושת פנים. והדבר מביא להתערערותו הנפשית ולסופו המר. "להגנתו של רודולף אגר (המנהל הראשי בחברה בתקופת הנאצים, א.פ.ב.) היה אפשר גם לציין שמחנות של עובדי כפייה פירמה ביסינג היו עדיפים על אושוויץ, שלמען האמת הם היו ההצלה מאושוויץ. שבהשוואה לאושוויץ הם היו גן עדן. שכך או כך, המוות לא היה בהם מטרה בפני עצמה, אלא לכל היותר עיכוב מצער בייצור. בפירמה ביסינג המטרה הייתה משאיות. שלא כמו באושוויץ בירקנאו, שבהם המטרה הייתה ההשמדה. אילו לא התייצבו המהנדס אוטו פפנדרו והמנהל הפיננסי אוטו שולמאייר אישית בתוך עשן המשרפות כדי לבחור במו ידיהם כאלף גברים כשירים לעבודה כדי להעבירם לפירמה ביסינג בבראונשוויג, אז אולי אושוויץ הייתה גם בשבילם תחנה סופית" (עמ' 121).

    זהו ספר רגיש וחכם לעין שיעור, כמו למשל הפסקה הזאת, שבה מנסה רוזנברג להבין איך ניתן היה לשרוד את התופת: "כך או כך, בדרך זו אני מבקש כעבור שנים להסביר את חוסר המנוחה והשאיפות, ואולי גם את הקלילות והעליצות. כמו אשת לוט אתם יכולים להמשיך לחיות רק אם אינכם מסתובבים ומביטים אחורה, שכן אתם, כמו אשת לוט, משתכנים בהפיכה לנציבי מלח נוכח המראה. אבל אתם גם לא יכולים להמשיך לחיות אם איש אינו רואה ואינו מבין את מה שרדתם ולמה למרות זאת אתם ממשיכים לחיות. אני חושב שכדי לעשות את הצעד מהישרדות להמשך החיים נדרש השילוב הסותר לכאורה של הדחקה אינדיבידואלית וזיכרון קולקטיבי. אתם יכולים להביט קדימה רק אם העולם מביט אחורה וזוכר מאיפה אתם באים ורואה את העקבות שאתם מצליחים להוביל הלאה. ומבין למה אתם חיים, למרות הכל" (עמ' 287-8)

     

    אסנת פיינזילבר ברדה – מרצה לספרות ולקולנוע. 

     

    ''

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        22/11/14 08:18:
      מעניין.תודה
        4/11/14 19:45:
      קראתי בתשומת לב את הקטעים שהובאו, אני משוכנעת שהספר מיועד לאנשים שונים, אלה שעברו את מוראות השואה, ואלה ששמעו אודותיה. ייתכן שקיימת קבוצה הטרוגנית שספר זה לא נועד עבורם ויש אפילו להרחיקו מהם. אני מתייחסת כמובן לתרגום העברי ולקוראים בישראל.

      ארכיון

      פרופיל