כותרות TheMarker >
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    הבחורים בדלת ממול

    ביקורת על הבחורים בדלת ממול

    הבחורים בדלת ממול

    0

    אמנות ובמה  הבחורים

    0 תגובות   יום ראשון, 7/12/14, 18:00

     

    עליס בליטנטל

    ''

    הבחורים בדלת ממול

    בבית צבי בר"ג


    מודה על האמת, הצגה על בחורים מאותגרים נפשית, קרי מפגרים, לא בדיוק מושכת לכאורה,אך הצגת בית צבי הבחורים בדלת ממול היא משהו פנומנלי הראוי לציון. לא בכדי, היא עלתה בתיאטרון הספריה ב 1991 200 פעם, ובתיאטרון הבימה עוד 300 פעם.

    בימויו של גילי אמיתי את ההצגה איחד ומיצק את כל צוות השחקנים למיקשה אחת, כך שבמשחקם הכה כנה ומשכנע הם מצליחים לגעת לליבו של כל צופה וצופה., ולרגש את הקהל שלא נותן להם לרדת מהבמה אלא לאחר שכפות ידיו כה כואבות, והקאסט שב וחזר לבמה פעמים  רבות.

    בדירה בקומפלקס דירות בעיר שדה באמריקה, גרים בצוותא ארבעה בחורים. שנים - נורמן ולוסין מאותגרים שכלית חלקית, ארנולד, שחר פולק המצוין- גבולי עם נטיה לדיפרסיה, והרביעי - לארי, סכיזופרן, שלאחר כמה אישפוזים נראה שהשתקם. המטרה: על מנת לעזור להם ללמוד לחיות בצוותא ולהשתלב בקהילה, כשהם עצמאים בהתנהלותם, בעבודתם, חלקם בנקיון ועבודות קלות אחרות, והסכיזופרן, לארי, מלמד שיעורים בגולף למתחילים. יהושע אינדורסקי מבצע להפליא את הסכיזופרן, ויורד עד לעומק דקויות המצב הנפשי שלו. השוני בין הטיפוסים ומיגבלותיהן, מהווה  כמובן נדבך חשוב בהרכב המרתק של ההצגה.
     
    שני גרובר כשכנה שהאוגר של בנה נמלט, וסצינת התפיסה שלו בידי שני הבחורים ממחישה את מצבם הנפשי, דין עובדיה (כמר לייבור, קורבין והשופט קלארק) המאד מרשים, וגל זמיר כמר קלמפר, אביו האכזר של בארי - מציגים את הצד ה״נורמלי״ שבין גיבורי המחזה, לעומת המאותגרים שהם-הם הגיבורים האמיתיים, כמוהם גם ג׳ק, המטפל, (גיל כהן הרגיש והמלא הבנה למטופליו, עד קצה יכולתו) וכשהוא עוזב אותם, מגיע המשבר האמיתי לכולם. ללא התמיכה הנפשית של הסביבה הקרובה, וללא יחס הולם לסוג זה של סובלים - אין להם סיכוי להישרד.

    המצב לכאורה עגום, כמו כאשר הבחור שעורך את הקניות, ובגלל מצבו מנצלים האנשים זאת ומסיתים אותו לקנות 17 קופסאות קורנפלקס, לדוגמא, ושאר הסיטואציות המביכות שהם נקלעים אליהן מאותה סיבה - הלעג וההתעללות בהם: או הבחור שעובד בקולנוע כעוזר המסריט, רוכש טלויזיה, אך בגלל עצות טובות ממלעיגיו, קנה אחת בשחור לבן; ובכל זאת,  חרף כל רגעי הכאב שלכאורה מציג המחזה, יש בהצגה המון צחוק וחיוכים. כי הטעוית הן כה אנושיות, שלנו הן גורמות לחייך ולצחוק. אבירם אביטן כ-לוסין, שהוא המפגר בעל התנועות וההעוויות הכי מרשימות, משנה באחת את צורתו ומשחקו ברגע מסוים, וכשהוא עומד על הבמה כ"שחקן נורמלי", קשה להאמין שזה הוא שעשה עד לאותו רגע את המפגר בדרגה הגבוהה ביותר. יכולתו המשחקית כאן היא פנומנלית, ממש וירטואוזית.

    יחד עם זאת, מתוך כל בליל הבעיות שיש להם, יש להם קרן אור והיא, המדריך שלהם, המטפל, הפסיכולוג ודמות האב שהוא משמש להם: ג׳ק. הוא כה חמוד, כה מבין לרוחם, וכה מעניק להם חום, עידוד ותקוה, עד שהם כלל לא סובלים מהמצב. הם גם לא מבחינים בלעג ה״ נורמלים״ , וממשיכים בחייהם.

    הבחור השמנמן נורמן, נאור מזרחי המכמיר, שהשריטה שלו היא זלילת הדונאטס שהוא מקבל חינם בערב מהחנות  את כל מה שנשאר, וכך, עלה בתשעה ק״ג בתוך כמה שבועות... בעוד זה כלל לא מפריע לבחורה חמודה ויפה, שילה, להתאהב בו בעת מפגשי הריקודים שנערכים לקהילית המאותגרים. שם תמיד הוא מוצא את מקומו, גם אם בתחילה הוא מתבייש, אך לבסוף הוא והיא תמיד רוקדים והוא נהנה.

    השחקן הזה כה חמוד, וכך גם כולם, שאי אפשר שלא לאהוב אותם. הצופה,פשוט מרגיש אליהם חיבה עזה ונקשר לכל אחד על כל בעיותיו. כך גם קסניה מרקוזה הבלונדית כ-שילה, מרגשת מאד ביכולת הביטוי שלה כנערה מעט חריגה, אך מלאת חום ורגש כלפי נורמן, ומקבלת אותו כמות שהוא כדבר טבעי. בסצינת המחול המשותף שלהם המשנה את אופי שניהם מחריג לנורמלי , הם מביאים את המחזה לשיאו: באופטימיות שהם מקרינים על הבימה והקהל, ובטעם הטוב של הסצינה.

    לאחר תאור חיי היומיום על כל הטרדות והבעיות, מתחילה הדרמה לקבל תאוצה. עם בואו של אביו של בארי לביקור אצל בנו, לאחר כמה שנים שלא התראו. בארי כה מתרגש, עד כי הוא מאבד את היכולת לדבר, והמילים נעתקות מפיו. האב מקבל מזה את הסעיף, ובחמת זעמו מטיח בבחור את כל הרעל שלשונו יכולה לבטא. המצב מגיע עד לידי עימות פיסי כמעט, כשכאן מתגלות כל הסיבות למצבו הנפשי של הבן. יחס האב ששטם את אשתו  המנוחה עוד בחייה, והפחד הנוראי של בארי מאביו המכה. כנראה שהאב נהג להתעלל בו פיסית במכות רצח, ובכך רק העצים את מחלת הנפש אצל הבן, שאת מפלטו מצא בהתעמקות בנושא משחק הגולף. כל מי שהתכוון לדובב אותו, זכה לתשובה אך ורק  בנושא הגולף ותו לא. כמו העולם סביבו לא קיים. הסתגרות בקליפה של עצמו, כמו גם אצל יתר המפגרים.

    סצינת הריקוד של שילה ונורמן  בסוף ההצגה, ההופכת מתנועות של מפגרים לריקוד משוחרר ויפהפה - סוחפת את הקהל ברוח האופטימית וגודשת את אולם גרי בילו בתשואות רמות לשחקנים המוכשרים ולמסר הבלתי אמצעי: חובה על כולנו להתייחס ביתר הבנה למוגבלים, ולתת להם הזדמנות לחוש כבני אדם, ולא כיוצאי דופן , מוזרים ונלעגים.

    הצגה מהסוג הנעלה ביותר, של איכות משחקית, עיצובית (רוני וילוז'ני בתפאורה ובתלבושות, דולב ציגל-בתאורה, והמוסיקה המקורית של אפי שושני), והבימוי של גילי אמיתי והערך המוסרי שהיא מלאה בו.

    צילום: יוסי צבקר.    עד ה-20.12 רצוף.

     

    ''

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל