כותרות TheMarker >
    ';

    נקודת מבט

    0

    כל הג'אז הזה. ביקורת על הסרט "וויפלאש" (Whiplash)

    5 תגובות   יום ראשון, 1/2/15, 01:39

    אמרת ניו-יורק אמרת ג'אז. מועדוני ג'אז. הם פזורים ברחבי העיר. חלקם מוסדות ותיקים וממוסדים וחלקם אינטימיים מקומיים. המשותף לכולם הוא הרמה הגבוהה של המוזיקה. של הנגנים. גם עבור מי שלא אוהב ג'אז או לא מבין בזה, החוויה היא מרתקת. זה חלק מניו-יורק. חלק מה DNA של העיר.

    כמו בסרטים כך גם במציאות. פעמים יש לרדת שלוש ארבע מדרגות ולהגיע לחדר צפוף בו מנגנת קבוצה של נגנים קטעי ג'אז ארוכים. פעמים יש לטפס שלוש ארבע מדרגות בשביל להגיע לאולם גדול שבפינה שלו הפסנתר, הבאס, התופים והחצוצרה. כל אחד מוצא את הג'אז המתאים בהתאם לשכונה והאופי.

    אפילו היתה כתבה על נגני ג'אז ישראליים ב"מגזין" עם אושרת קוטלר (31/01/2015) שמנסים להתקדם ולהתפתח בניו-יורק.

    על רקע הג'אז מספר הסרט וויפלאש (Whiplash) את סיפורו של סטודנט לתופים והמפגש שלו עם המורה. עם המנטור.

    ''

    הסיפור של הסרט הוא כמובן לא רק ג'אז ולא רק תופים. אלה מהווים את התפאורה בשביל להציג את האתוס האמריקאי השואב את כוחו מהקפיטליזם והאינדיבידואליזם. מבלי להכיר את התסריטאי אני מוכן להמר שהספר שהשפיע עליו הכי הרבה בילדותו היה "כמעיין המתגבר" של איין ראנד.

    וויפלאש מציג את אנדרו, בחור צעיר בן 19 שלומד תופים, כמעט כמו שאיין ראנד עיצבה את דמותו של הווארד רוארק. שניהם פיתחו את כשרונם במאמץ רב. שניהם חוו דחייה על רקע מקצועי. לשניהם היתה דרמה גדולה עם דמויות קרובות ומכיוון שאני לא רוצה לספר יותר מידי על הסרט לא אגלה מה קרה עם אנדרו (אך סביר להניח שגורלו דומה לגורלו של הווארד רוארק).

    היה זה טומי לפיד שאמר שאת הכל אפשר ללמוד חוץ משלושה דברים שצריכים להיוולד עם הכשרון: מוזיקה, מתמטיקה ושח-מט (נכון שהוא אמר את זה?). האתוס האמריקאי הקפיטליסטי גורס שאם רק תתאמץ הרבה מאד, תצליח. הכל תלוי רק באינדיבידואל. יש גם פתגם אמריקאי "You have paid your dues" שאומר שבשביל להשיג מה שאתה רוצה אתה חייב לעשות דברים שאתה לא אוהב.

    אנדרו פועל לאור המשפט הזה בדיוק נמרץ. הוא מוותר על הנאות החיים, ואף סובל, לטובת החלום להיות מתופף ג'אז מוכר בעל שם עולמי. הוא שואף להשאיר חותם. בדיוק כמו שהווארד רוארק רצה להשאיר את חותמו בקו הרקיע של ניו-יורק. הוא אפילו אומר משפט שעדיף למות צעיר ומוכר שעשה משהו מאשר זקן אנונימי שאף אחד לא זוכר.

    ''

    הסרט לא מותח טיפת ביקורת על השיטה. הוא מתייחס בקושי למי שנשר בדרך. למי שלא מספיק חזק לעמוד בתחרות הקפיטליסטית שבה The winner takes it all. תרבות שמפארת את ה 1% באוכלוסיה שמנצלת את 99% הנותרים. אין שום תזכורת ל "We are the 99%" (הסלוגן של התנועה Occupy Wall Street). זה רק מראה כמה האתוס הקפיטליסטי האמריקאי עדיין חי בהוליווד ועד כמה הוליווד עוזרת לתחזק אותו (למרות שזהו סרט עצמאי ולא הוליוודי קלאסי). מחאה זה טוב, אבל צריך לעשות כסף בינתיים.

    המישור הנוסף של הסרט הוא הקשר בין אנדרו לפלצ'ר (Fletcher). פלצ'ר הוא המורה הכל יכול. האיש שבכוחו לחרוץ גורלות. שמקפיד על שלמות. שמצפה רק לרמה הגבוהה ביותר.

    אבל איך מוציאים שלמות ממישהו? איך מגיעים למצויינות? בשביל להדגים זאת אצטט גדולים ממני:

    "...כן זו היתה התכלית, לא לחשוש ממלים גדולות, להתיימר, להיות עיתונאי ולתקן עולם במלכות שדי. את הראיון ההוא גמעתי בצמא, הוא סיכם את ההשקפה הרחבה והמנומקת של בוס שממנו לרוב התייראתי, ובאותה תקופה הוא נתן לי, כתב צעיר, סיבות טובות להתיירא. עורך קשוח, קיתונות תוכחה וביקורת, בטלפון, פנים אל פנים, במייל, בכל מדיום אפשרי, אבל גם דוחף קדימה ומדרבן. לא לחשוש ממלים גדולות ופרויקטים שאפתניים, להתעקש לחדור אל מעבר לקווי הסיקור הרגילים, לדובב את רב או האדמו"ר שלעולם אינם מדברים...." כותב יאיר אטינגר מילים לזכרו של דיוויד לנדאו, עורך "הארץ" לשעבר.

    קיתונות תוכחה וביקורת.

    אבל גם דוחף קדימה ומדרבן.

    לא לחשוש ממלים גדולות ופרויקטים שאפתניים.

    "...אם החלטת שאתה עיתונאי מצטיין, סימן שטרם נתקלת בלנדאו. אם חשבת שסוף סוף השכלת לדעת כיצד לכתוב, לערוך, לתמצת, לסכם או לכתוב כותרת לידיעה, לנדאו היה מבהיר כמה עוד נותר לך ללמוד... כמו כל תלמידיו ושוליותיו, גם אני פחדתי מנזיפותיו הקולניות ומגערותיו האכזריות שהדהדו לאורכו ולרוחבו של חדר החדשות. לא מעט אנשים נרתעו ממנו, אבל אני ועוד רבים אחרים חזרנו לספוג עוד ועוד." כותב חמי שלו לזכרו של דיוויד לנדאו.

    היה מבהיר כמה עוד נותר לך ללמוד.

    פחדתי מנזיפותיו הקולניות ומגערותיו האכזריות שהדהדו לאורכו ולרוחבו.

    "דייוויד נהג לעקוץ אותי, כל אימת שנעניתי להזמנה להשתתף במפגשים עם ערבים מעבר לים. "בגלל זה אתה תומך בתהליך השלום", זרק לעברי פעם. עד היום איני בטוח מה אמר החיוך הממזרי מעל הזקן שלו." כותב עקיבא אלדר לזכרו של דיוויד לנדאו.

    נהג לעקוץ אותי.

    "הוא היה, ככל הידוע, אחרון העורכים בעיתונות הישראלית המודפסת שהחזיק בקבוק ויסקי בארונו ולבש מקטורני טוויד. הוא היה אחרון העורכים מהדור הקודם, הישן והטוב." כותב גדעון לוי לזכרו של דיוויד לנדאו.

    מהדור הקודם, הישן והטוב.

    ''

    לא הכרתי את דיוויד לנדאו אך המשפטים המודגשים מספקים הצצה גם לדמותו של פלצ'ר כמורה, כמנטור. לעולם לא נח על זרי הדפנה ותמיד שואף לאתגר ולשפר. כל הפסיכולוגיה החדשה של "להכיל" ו"לקבל" זרה לו. פלצ'ר הוא כמו ה"מלמד" ב"חיידר" שהולך עם סרגל ומכה על האצבעות ילדים קטנים שלא לומדים מספיק טוב. שיטה שהוציאה מתוכה את ביאליק, ברדיצ'בסקי, י.ח. ברנר, אחד העם, אליעזר בן יהודה, אלי ויזל, מנחם בגין, דוד בן גוריון ורבים רבים אחרים שחטפו סרגל על האצבעות כשלא למדו טוב. אז לא היה צורך בריטלין ולא ב"הכלה" ולא סופר נני ולא רולידר.

    פלצ'ר עוסק בזיהוי הכישרון ודחיפתו עד מעבר לקצה גבול היכולת. כמו בגיבוש לסיירת מטכ"ל, הוא מחפש את הכישרון והאמביציה ופחות את הכושר הגופני. הוא מחפש את החוזק המנטאלי ופחות את החוזק הפיזי. חוזק פיזי אפשר לבנות. חוזק מנטאלי כמעט בלתי אפשרי להחדיר לראש.

    וויפלאש הוא סרט טוב. אני נותן לו חמישה כוכבים למרות שאני לא מסכים עם האידיאולוגיה עליה הוא נשען.

    דודו ישורון

    נ.ב.,

    בקולנוע היו כאלה שנרדמו. היו כאלה שסימסו. היו כאלה שהיו חייבים לעדכן סטאטוס ולתת עוד לייק. צופים אלה שילמו כרטיס והפסידו. הפסידו את קטעי הסולו תופים. את הג'אז.

    ''

    http://youtu.be/vKc1Y9H2Bc8

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (5)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/3/15 21:04:
      התחלתי והפסקתי נראה לי כקלישאה חסרת הפתעות
        18/3/15 18:02:
      זה מסוג החינוך שעובד ממש טוב בנושאים הרלוונטיים, אבל קצת דופק לך את הלב... ולשילינג'ר תמיד יהיה מקום חם בליבי :)
        23/2/15 11:52:
      קראתי והתרשמתי.
        4/2/15 09:31:

      צטט: HagitFriedlander 2015-02-04 07:33:02

      ראיתי את הסרט...חזק..מצמית לכסא...לראות רק בקולנוע עם סאונד טוב...כתבת יפה כתמיד:)

       

      תודה חגית. זה באמת סרט לקולנוע. עם הסאונד המתאים והאווירה הניו-יורקית (אפילו כשזה רק בסינמה סיטי).

        4/2/15 07:33:
      ראיתי את הסרט...חזק..מצמית לכסא...לראות רק בקולנוע עם סאונד טוב...כתבת יפה כתמיד:)

      ארכיון

      פרופיל

      מסתכל סביב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין