כותרות TheMarker >
    ';
    0

    ״מקס הזועם: כביש הזעם״, ביקורת

    1 תגובות   יום שני, 18/5/15, 13:26

    '' 

     

    יום נפלא. איזה יום נפלא. טום הארדי, ללא ספק אחד מגדולי השחקנים של דורנו, עומד על גבעה ומסתכל על המדבר. כאילו ג׳ורג׳ מילר פתח את מוחי ולקח ממנו את התמונה הראשונה שאי פעם ראיתי מהפרנצ׳ייז האוסטרלי שהחל את דרכו אי שם בסוף שנות השבעים, והציג לעולם זאת האחת הדמויות האייקוניות ביותר של התרבות המודרנית - מקס, הלוחם בדרכים, זה שלכאורה לא רוצה להתערב בשום דבר, אבל לא מסוגל שלא. מקס עומד על גבעה, זו התמונה שאני אזכור תמיד מ״מקס הזועם״ השני, הסרט של הפרנצ׳ייז עד עכשיו. וכמו שאז הכל התחיל עם גבר בבגדים צמודים שעומד על גבעה, גם הפעם זה מתחיל ככה. וזה לא מפסיק עד שהאורות דולקים ואתה יושב בכיסא שלך, בהלם, לא בטוח לגמרי אם אי פעם תוכל לראות סרט שוב. 

     

    ״מקס הזועם: הלוחם בדרכים״ אמנם לא התחיל באמת עם מקס עומד על גבעה (הוא התחיל בעצם עם רקע על עולמו של מקס), אבל לצפייה הראשונה שלי בו הגעתי באיחור, ושותפיי לצפייה כבר התחילו בלעדיי. הכל התחיל בשבילי עם איש על גבעה. אז היה לו כלב ואסיר. הפעם רק את עצמו. והמכונית שלו.

     

    30 שנים עברו מאז הפרק האחרון במסעותיו של מקס בדרכים, בעולם פוסט-אפוקליפטי מדברי מלא במכוניות צועקות ורצון בלתי נגמר לנפט. 30 שנים בהן כל אדם שהלך לעשות סרט פוסט-אפוקליפטי למד את סרטי מקס הזועם לאורכם ולרוחבם. עכשיו הגיע הזמן שראשון יוצרי האפוקליפסה המדברית והמטאליסטית יחזור ויעלה, ויראה לכולם איך עושים את זה.

     

    ג׳ורג׳ מילר התפוצץ אל העולם בין השנים 1979 ל-1985 עם שלושת סרטי מקס הזועם וביסס את מעמדו כאחד מאלילי האקשן של התקופה. רק שאז הוא ביים את ״המכשפות מאיסטוויק״ עם ג׳ק ניקולסון (ומישל פייפר וסוזן סרנדון ושר), את ״השמן של לורנזו״ המרגש, כתב את ״בייב״ (ואז גם ביים את ההמשך הלא טוב), ואז זכה באוסקר על ״תזיזו ת׳רגליים״ הראשון וביים לו גם המשך. עשרים שנים בהן הוא הפנה גב למה שהפך אותו לבמאי ענק ומוערך והתעסק בעיקר בסרטי ילדים. כנראה שהספיק לו. לי בטוח הספיק. וכמו שבשנת 1981 הוא שלח אל העולם את פצצת האקשן האטומית שהיא ״הלוחם בדרכים״, בשנת 2015 הוא מוכיח שהוא לא שכח איך עושים את זה. להיפך, הוא עושה את זה אפילו יותר טוב.

     

    כשזה מגיע ל״מקס הזועם: כביש הזעם״, הצורך בתקציר כמעט ולא קיים. יש את מקס, הלא הוא הלוחם בדרכים. יש עולם פוסט-אפוקליפטי שרובו ככולו מדברים עצומים ובלתי נגמרים, ללא שום סימן למים או מקורות מזון או צמחייה, ומה שהכי קריטי לסרט הנוכחי - יש קהילות גדולות של אנשים שסוגדים לאלו שמביאים להם מים ונפט. הקהילה המדוברת היא ממלכה של עיוותים ומעוותים, של סיוטים ושליט עריץ אחד. את מקס חוטפים אנשיו של העריץ, והוא רק דמות רקע בתחילת הסרט. הדמות החשובה באמת היא פיוריסה, אחת מהנהגות של העריץ, שמחליטה למרוד בדרכה הייחודית מאוד.

     

    ״כביש הזעם״ הוא מירוץ מכוניות. אין דרך אחרת לתאר אותו. זהו מירוץ מכוניות שלא נגמר ומתמשך לאורך מדבר אחרי מדבר, סכנה אחרי סכנה. מפלצות יורקות אש על גלגלים רודפות אחת אחרי השנייה, באופרת מטאל ואקשן של טירוף מנקר עיניים. ג׳ורג׳ מילר, אחרי כל-כך הרבה שנים של בימוי סרטי ילדים, של סרטים מרגשים יותר או פחות, של סרטי מכשפות, הוא מוכיח שגם אחרי שלושים שנה, הוא עדיין מאסטר של אקשן ופסיכוטיות. ״כביש הזעם״ לוקח את כל סרטי ״מהיר ועצבני״ למיניהם, את כל סרטי האקשן הזולים והממוחזרים עם כוכבי העבר המזדקנים, ולא משאיר להם אבק. אולי רק אבק בעיניים.

     

    מילר, ושותפיו לכתיבת התסריט, התעכבו גם בבניית העולם מחדש לגמרי, לקהל צופים חדש לגמרי, שלא מכיר כנראה את סרטי ״ מקס הזועם״ המקוריים עם מל גיבסון. העולם שהם בונים מלא בפרטים ואנשים, והוא כל כולו בממלכה המסויטת ומלאת הטירוף של העריץ במסכת השיניים, אימורטן ג׳ו, ונתיניו. כמות הפרטים נשלפים מדי פעם, בלי להאכיל את הצופים בכפיות סוכר ענקיות של מידע, וגם בסופן של שעתיים עמוסות לעייפה בדם ואש ותמורת עשן, עדיין אין לנו ביד את כל המידע בנוגע לעולמו של אימורטן ג׳ו. זהו עולם של טקסים אפלים ומעוותים, ואנשים-יצורים שעבורם הכביש הוא קדוש, המכוניות הן טקס דתי והכביש הוא מקום שיש לכבד ולאהוב. אבל הכל, הכל, זה רק תפאורה לקרקס של ג׳ורג׳ מילר. לקרקס הזעם הזה, מופע עצום וצבעוני של לחימה בלתי פוסקת הנוסעת במאה וחמישים קמ״ש, עם עצירות מעטות בשביל שהצופים ייזכרו שצריך גם לנשום, לוודא שהמוח עוד עובד, ושהגוף לא נכנס למצב בלתי הפיך ומסוכן.

     

    ״כביש הזעם״ קבע רף חדש בנוגע לאקשן. וכשזה מגיע לאקשן, הסרט הזה הוא יצירת מופת בסקאלה משל עצמו, עומד בודד על גבעה ומסתכל על כל השאר מלמעלה, כמו גיבורו. מסיבות הCGI של סרטי הקומיקס, האקשן והמדע בדיוני, נראים כמו משחק ילדים מבולגן ליד שלמות הביצוע של ״כביש הזעם״. בינתיים, עוד אין לו מתחרים, ומייבול 2015 - הוא הכי טוב. יום נפלא. איזה יום נפלא.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (1)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        19/5/15 18:26:
      חצי מסכים. סרט מאוד מהנה, אבל האקשן בו באיזה שהוא שלב נהפך למעיק ומשעמם - והעלילה, כולה ככולה, מיותרת. אבל אחלה סרט בסך הכל.

      ארכיון

      פרופיל

      רוי יודקביץ'
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין