כותרות TheMarker >
    ';

    החיים בסרט

    קולנוע, חברה, תרבות

    0

    סודותיה של רומינה לוקאס

    2 תגובות   יום שלישי, 26/5/15, 13:20

    סודותיה של רומינה לוקאס – ארקולה ליסרדי, זיקית, 2015

    תולדות המיניות – הרצון לדעת – מישל פוקו, הקיבוץ המאוחד, 1996.

     

    האם סקס הוא פרקטיקה חתרנית?

    האם סקס הוא דבר חתרני או ההיפך? מה שבטוח שהוא מוכר. עובדה שהתחלתם לקרוא את זה. אבל האם הוא חתרני?  

    לכאורה, סקס מטרתו להגדיל את החברה. להוליד אזרחים חדשים שישלמו מיסים, ישרתו בצבא וילחמו במלחמות, יצפו בתוכניות מטופשות בטלוויזיה ויקנו מוצרים שאין להם צורך בהם, כדי לנחם את עצמם ולהניע את גלגלי הכלכלה.

    כן, אבל לא כל סקס מביא להולדת אזרחים חדשים.

    אנחנו חושבים שאנו נמצאים בעידן הכי פתוח, כשהסקס ניבט אלינו מכל מקום, בתוכניות הטלוויזיה ובסרטים, בפרסומות, באינטרנט, ואיפה לא? כאילו שלא נשאר מקום פנוי ממנו. אבל האם זה אכן כך?

    הנה מה שמישל פוקו כתב על כך (לפני כ30 שנה, אבל זה עדיין אקטואלי בחלקו): "על אור צהריים זה (ראשית המאה ה17, אפ"ב) ירדו דמדומים מהירים, עד ללילות החדגוניים של הבורגנות הוויקטוריאנית. המיניות נכלאה אז בתשומת לב רבה. היא מחליפה את מקום מושבה. המשפחה הזוגית מפקיעה אותה לעצמה ומטמיעה אותה כל-כולה לתוך הרצינות של פעולת הרבייה. הזוג הלגיטימי, המעמיד צאצאים, מכתיב את החוק. הוא כופה את עצמו כדגם, מקנה משנה תוקף לנורמה, מחזיק באמת, ושומר לעצמו את הזכות לדבר. על פי העיקרון החדש, רק לו מותר לבוא בסוד העניין. במרחב החברתי, כמו בלב כל בית מגורים, מוכר מעתה רק אתר יחיד של מיניות, הפעם תועלתי ופורה: חדש השינה של ההורים. לשאר לא נותר אלא להיטשטש. ההתנהגות המנומסת עוקפת את הגוף. מהוגנות המילים מלבינה את השיחות. ואילו העקר, אם הוא נדחף ומראה את עצמו יתר על המידה, נצבע בגוונים של האנורמלי. ממנו יקבל את מעמדו, ובעונשיו יאלץ לשאת. לכל מה שהילודה אינה מסדירה אותו או שאינה מחוללת בו תמורה, אין יותר לא בית ולא חוק. גם קול אין לו" תולדות המיניות - הרצון לדעת.

    כל ההקדמה הארוכה והמיותרת הזו, רק כדי להגיד שיצא הספר השני בטרילוגיה האירוטית של ארקולה ליסרדי, סודותיה של רומינה לוקאס, בדיוק מתאים לשרב הזה שאי אפשר לעשות בו שום דבר, אפילו לא את מה שמתואר בספר. הספר הקודם כזכור היה שעה חופשית וכבר המלצתי עליו. אז אם נפל עליכם השרב, כל מה שאתם צריכים זה את הספר הזה וכוס מים קרים, גם אני עסוקה, ולכן לקח לי יומיים לקרוא את הרומן הזה, בפורמט הקטן והחמוד של הוצאת "זיקית".  

    ארקולה ליסרדי הוא שם העט של סופר אורוגוואי שזהותו הייתה עלומה עד לאחרונה. הוא מוכר ספרים ותיק וידוע בעירו, ממנה גלה למקסיקו למשך כעשור, בזמן המשטר הצבאי. הוא התחיל את הקריירה שלו כקולנוען, והספיק לעשות סרט אחד, עד שגילה שקצב העבודה בקולנוע אינו לרוחו, ופנה לכתיבה. בשנת 1995 הוציא את הרומן הראשון שלו, ומאז הוא כותב כרומן אחד בחודש. ספריו עוסקים לדבריו בתשוקה המינית של האדם, לא בתעשיית הצריכה של פורנוגרפיה וסקס.  

    בספר זה כרוכים ארוס ותנטוס מבלי הפרד. החיפוש אחר דמות שמתה,  מזכיר לי את הניסיון החמקמק לתאר דמות בספרות: "דבר אחד נראה לי ברור ומובן מאליו כבר עכשיו: כל הפרטים שאספתי בנוגע לרומינה, גם אם הוסיפו לפאזל, נותרו זרים לאותה רומינה קרובה שהמשיכה להביט בי מבעד לחופי המוות, באותה תערובת של הפתעה ופחד במבטה. לא הייתי מסוגל ליישב בין שני הממדים- זה של הזיכרון שלי, וזה של המידע שאספתי – כדי לדמיין את רומינה חיה את חייה, או ליתר דיוק, כדי לחיות את רומינה חיה את חייה. לא יכולתי לחוש אותה בצללי חדר השינה שלה, מביטה בפרארי הפושט את מכנסיו ומקפל אותם בזהירות על משענת הכיסא. לא יכולתי לחוש אותה מבקרת את אימה כשאביה נעדר, לא יכולתי לחוש אותה נוגעת במטופליה ומרחרחת אותם... כלומר, כן. יכולתי לחבר לי סצינות, אבל נעדרות חיות. נעדרות אותו כח פנימי, נעדרות אותה סמיכות, נעדרות אותו מיסתורין שיש לדברים החיים באמת" עמ' 160.

    אירוטי או לא, האיש יודע לכתוב:

    "לא היה איש בסביבה. אור ראשון של בוקר החל זה עתה לעלות. הבטנו זה בעיני זה. פתחתי את הכפתור הראשון בחולצתה והחלקתי את היד מתחת לחזייה כדי לגעת בשדיה... כבר לא היה מדובר בתשוקה. היה מדובר בנגיעה, בעור, בלהיות בחיים, בעטיפה החמקמקה הזו של הריק שהוא הוויתנו. היא עצמה את עיניה. כשנגעתי בשדיים שלה, הרגשתי כאילו אני נוגע בחיות קטנות, רכות ומבוהלות מאד. חשבתי שעוד שנה או פחות מכך יהיה דבוק לפטמותיה ילד..." (עמ' 181)

    בואו נסכם מעכשיו: ספרות אירוטית טובה זאת ספרות טובה, הכוללת גם קטעים אירוטיים.

    הנה עוד ציטוט לטובת מי שיעדיף לראות תוכניות ריאליה על הספר הזה: "שמעתי או קראתי שהזיכרון הטהור היחיד הוא בהיזכרות הראשונה, ושאחר כך, בכל פעם שאנחנו נזכרים בדבר שאנו נזכרים בו, עולה הזיכרון המידי הקודם, כך שעם כל היזכרות אנחנו הולכים ומתרחקים, בכל פעם קצת, מהדימוי האמיתי שנשמר במקור בזיכרוננו, עד שבסופו של דבר אנחנו זוכרים רק צילום בלוי מאד ומעובד מאד. ייתכן. אבל אני בטוח שזה לא מה שקרה בתוכי כשנזכרתי באותן שניות גורליות. כי בכל פעם שאני מעורר אותו, נעשה הזיכרון צלול יותר ומופיעים בו פרטים נוספים. אני בטוח שלא מדובר בדברים שהדימיון שלי מוסיף, אלא בפרטים שכבר היו בזיכרון, אבל שלא התגלו, שלא עוררו את תשומת לבי". (עמ' 186).

    או למשל דימוי ציורי ומצחיק כזה, שמדבר על הנאמנות שלו לאשתו, למרות שחזר מליל אהבים עם בחורה צעירה: "ישנו סייסטה ארוכה. כשהתעוררנו, ליטה הוכיחה לי שגם אם הכלב מסוחרר לחלוטין, הוא עדיין יודע בדיוק איפה המלונה שלו" (עמ' 125). 

    ולסיכום המלצה: "התעוררנו עם הזריחה, והרגשנו מה שמרגישים נאהבים בזריחה הראשונה שלהם. לא אעליב את מי שקורא את העמודים האלה בתיאור של מה שמרגישים נאהבים בזריחה הראשונה שלהם. מי שלא יודע זאת... לא יודע מה מתרחש בין נאהבים. אומר רק שהעולם נברא לנאהבים בזריחתם הראשונה. הם כמעט לא מביטים זה בזה, כי כשהם מביטים זה בזה, הם רואים כל כך הרבה דברים שנדמה להם שיתפוצץ להם הלב או הראש. המדרכות חדשות, העננים חדשים, העצים חדשים ומופלאים. הם אוכלים יחד עוגיות ישנות – הדבר הזמין היחיד- ונדמה להם שהם נוגסים בשיניהם במעדן שנועד מטבע ברייתו לאלים, נדמה להם, לנאהבים בזריחתם הראשונה, שמה שהם אוכלים, מה שהם נוגעים בו, מה שהם רואים, יהיה אשר יהיה, יספק להם ידע מהותי כל כך שלעולם לא יהיה אפשר לבטאו במילים. אני לא מתעקש. מי שלא יודע מה זה ללכת כמה סנטימטרים מעל פני האדמה צריך לסגור את הספר הזה או להפסיק לעשות את מה שהוא עושה ולצאת לרחוב בחיפוש נואש של אותו אדם שיוכל לקרוא לו אהוב" (עמ' 181).

    נחזור לשאלה ששאלנו בהתחלה: האם ספרות אירוטית היא ספרות חתרנית? כנראה שאם היא לא משמשת לקידום מכירות של משהו (למשל הומו מחמד בתוכניות הפריים טיים, כדי שגם מסעודה משדרות תרגיש בעניינים), אז היא חתרנית.

    ויש בו, כראוי לספר שנכתב ע"י סופר מאמריקה הלטינית, קצת מאצ'ואיזם  וקמצוץ הומופוביה, הומור, וכתיבה מצוינת. (בתרגום מצוין של סוניה ברשילון). בין תאורי הסקס, שאי אפשר להתעלם מכך שנכתבו ע"י גבר, עם העדפותיו. איזה כיף לראות שאת הרומן הזה כתב גבר שמן (ברומן הוא בן 56, ונראה כמו שגבר ממוצע נראה בגיל הזה. לא כמו שחקן בסרט פורנוגרפי) נראה אתכם מדלגים על הקטעים הגסים.

     

    אסנת פיינזילבר ברדה

    מרצה לספרות ולקולנוע

     

     

     

    ''

    ''

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (2)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        27/5/15 16:07:
      תודה על ההמלצה, מקווה לעיין בקרוב בשני הספרים של הסופר, אודותיו כתבת.
        27/5/15 10:00:
      תודה : )

      ארכיון

      פרופיל