כותרות TheMarker >
    ';

    רוחשת

    רגועה למראית עין.
    בתוכי הכל רוחש,
    עולה על גדותיו.

    0

    נשים בין קודש לחול

    ביקורת על דוקו, נשיות, נשים בין קודש לחול,

    נשים בין קודש לחול

    13

    טלוויזיה  תרבות

    16 תגובות   יום ראשון, 19/7/15, 14:43

    ''

    *** אזהרה : הטקסט מכיל ספויילרים ***


    השבוע שודרה בערוץ שמונה רצועת דוקו בת ארבעה פרקים -

    " נשים בין קודש לחול ". 

     

    לגמרי במקרה, במקביל, בערוץ השכן בממיר – עלתה לאויר גם סדרת הריאליטי-טראש "it girls ".


    שתי סדרות שעוסקות בנשים שחיות בעולמות נפרדים, משני צידי המתרס.

    הראשונות נאבקות בהתמודדות לשרוד והאחרות בהבלים הדוניסטיים של תוכן ריקני משחית.

     


    הסדרה מתמקדת בעולמן של שלוש אמהות ונערה אבודה אחת - ארבע נשים חרדיות שמתגוררות בצפת, אשר מלבד אחת מהן (לאה) – מצויות בשלבי יציאה בשאלה במידה כזו אחרת, וכחלק מהקונפליקט המורכב, שתיים מהן אף מתגרשות בשלב כלשהו.

     

    כל פרק מתמקד במשפחתן של אחת מהנשים דרך העיניים שלה.

     

    הסדרה צולמה במהלך של ארבע שנים (!)  -

    חתיכת פרק זמן מכובד שמאפשר את התהליך המבשיל ההדרגתי של ההחלטות והבחירות הגורליות שכל אחת לוקחת כמו גם את הרצף הסיפורי הנפרש על פני תקופה ממושכת.


    כחלק מאורח החיים הדתי בקהילה הסגורה והקטנה של צפת, מטבע הדברים הנפשות הפועלות מכירות זו את זו, וחייהם של הגיבורים במיני-סדרת התעודה שזורים זה בזה ומשתלבים ביחסי חברות, משפחה ואף זוגיות, כפי שמתגלה בהדרגה מפרק אחד למשנהו, מה שהופך בעיני את ערך היצירה הדוקומנטרית לשלם, אחיד ובעל משמעות רבה יותר בתום הצפייה.

     

    הייחודיות טמונה באפשרות לצפות בנקודת מבטה של הבת בפרק השני ואז בפרק השלישי בנקודת המבט של אמה, ובפרק הרביעי להציץ מעט אף לנקודת מבטו של הבן/האח, כשבתום  הסאגה המשפחתית הזו הכל מתחבר וקשור בסופו של דבר בסיפור אחד שלם יותר העולה על סך חלקיו.

     

     נדמה לי שזו גם הסיבה המרכזית שהיה לי כה חבל שהסדרה מסתיימת במהירות מסחררת כזו, הדקות עפו לי והנה פתאום הכל נגמר.

    לא האמנתי שלא יהיה יותר המשך לעלילות שנקשרתי אליהן ככה, לדמויות שהתחברתי אליהן עמוקות. השתוקקתי לעוד, הרגשתי כאילו עצרו את הצילומים באמצע ושיש עוד הרבה מה לראות ולגלות, כמהתי להמשיך לצפות בחייהן ובמאבקן של הגיבורות (תרתי משמע).

    נשאר לי טעם עז של עוד, הייתי רוצה לדעת מה קרה אחרי הפיינל קאט שחתם את הסדרה והצטערתי ש"כבר נגמר" כל כך מהר,  עוד לפני שהתחיל..

    רציתי עוד מהדמויות ומחייהן, לדעת מה קורה איתן ואיפה הן היום.

    אני רוצה עוד פרקים שברור לי שכבר לא יצולמו לעולם.

     

    כך אשאר עם סימני השאלה המיותמים שלי לנצח ולא אדע מה עלה בגורלן של הנשים הדרוסות מאסונות שהחיים זימנו להן, הנשים המהממות הללו שחצו נהרות, יבשות, הרים וגבעות ורוחן לא נשברה, אולי חוץ מרוחה הסדוקה של הצעירה שבהן.

     

     

    ''

    (לאה האיתנה)


    במרכז הפרק הראשון ששודר אנו מתוודעים לאישה ששבע עשרה שנים קודם לכן, בהיותה בת 40 עדיין היתה אחות בבית חולים הדסה עין כרם בשם דפנה, אולם כאשר חזרה בתשובה עם בעלה אהרון - שינתה את שמה ללאה.

     

    לאה היא גם היחידה שנותרת בעלת תשובה ואמונה איתנה לעומת יתר הגיבורים, וגם זו אשר שומרת על חיי נישואין יציבים.

    היא ומשפחתה גרים בשכירות בעוני מחפיר ומשפיל כי אין פרנסה בעיר, האבטלה בצפת מובילה אף לסצינת סיום עגומה שבה  אב המשפחה אהרון מחליט לעבור זמנית לתל אביב על מנת לפרנס את משפחתו.


    דוקו על החיים בצפת בבתים צנועים שעולים באש ודולפים ממים הניגרים מהשקעים בקירות האבן (במקרה של עדי מפרק 4), סכנת נפשות שאינה נובעת רק מאיתני הטבע אלא אף בצל הכבד של אונסי הילדים בעיר, תופעה מטרידה שבה עוסק הפרק הראשון בהרחבה -

     

    הזוג נלחם במיגורה באופן אקטיבי  : בגברים שפוגעים בנערות העיר, ברבנים בישיבות שמתעללים בתלמידיהם במעשי סדום, התעללות מינית ואף אלימות פיזית קשה.

     

    פדופילים חולי נפש בחברה חולה שמדכאת את היצר המיני עד אשר הוא עולה על גדותיו ומתפרץ בקרב אנשים שאין להם אלוהים, יראי שמיים עלק. הקדושה הינה רק לכאורה, יראת השם הינה מהם והלאה.

     

    לאה ואהרון מתעמתים ללא מורא עם אנסי הילדים, הבעל אף דואג לגרש אותם מהעיר באולטימטום של 48 שעות.

     

    זה מה שעלול לקרות בחברה חולנית סגורה שדואגת לכבוש את המיניות מגיל אפס ומלמדת גברים ונשים שמדובר בחטא מלוכלך, טמא ושורש כל הרע - הם מועדים להפוך לאנסים בפוטנציה.

     

    פשוט חרפה מה שמתרחש שם בחדרי חדרים :  בסצינת בלהות מטלטלת ומקפיאת דם, נחשפים בגילוי לב מזעזע נערי הישיבות שהיו עדים לזוועות ממקור ראשון, עדות מבישה שהם פותחים בפני אהרון באישון ליל על מדרגות האבן כאשר הוא מנהל עימם שיחה מלב אל לב על התעללות נפשית ופיזית, השפלה ושליטה פסיכולוגית וגופנית אכזרית שמתבטאת במכות, בעיטות, בוקסים וגלגול ילדים במדרגות בידי מנהלם.

     

    הם משתפים בנוגע לפחד לספר להורים ועל השתיקה הנוראה של הילדים הפגועים כי מסתבר שהורים רבים מסרבים להאמין לילד ומבכרים את גרסתו של הרב אשר מאשים את הילד בהזיות שווא.

     

    למען השם, זה פשוט פסיכי : צריך לשלול את רישיון ההורות מאדם שמעדיף להאמין לגרסת מנהל שטוען שילדם בודה אותם מליבו ודמיונו.  

    הם מספרים על טקטיקות סדיסטיות איומות כמו של מנהל ששבר מקל של מטאטא על גב הילד, על מחטים דוקרות בלשון – סיכה שהוא שולף ממגירת השולחן שלו ומכריח את הילדים לפתוח את הפה בכוח כדי שידקור אותם בלשונם כעונש, על ילדים שחוטפים שתי כאפות עד שהם פותחים את פיהם כאשר הם ממאנים לפתוח אותו ומנסים להתנגד.

     

    הם מדברים על ילדים שבוכים כל היום כתוצאה מההתעללות של אונס בשירותים, ילדים שמרגישים אשמה ובושה ושותקים - הם לא מספרים לאיש מרוב פחד כי המשפחה כועסת עליהם ומשוכנעת שהם ממציאים שקרים. 


    לאה : " הקלקול הזה נפוץ בחברה החרדית וקיבל לגיטימציה, נכנס בדלת האחורית ולא מדברים על זה. אין מודעות ואין טיפול. "


    >> מדוע אין טיפול לעזזל ? ? למה בדיוק מחכים ? ? לעוד מקרים שירמסו חיים שלמים ויפגעו בנפשות רכות של טף אומלל ? ?

    לעוד ילדים דרוסים ? ?


     אני דורשת שתוקם בדחיפות ועדה מיוחדת לאלתר ברשויות הרווחה של צפת, ועדת שיקום וטיפול למען המטרה הזו ללא דיחוי !

     

    לשלוח לאגף הרווחה את הסדרה הזו כדי שיצפו בה ויפעלו בבהילות בנוגע לסוגיה.


     

    מאד נהנתי לראות כמה אהרון ולאה מעורבים בחיי הילדים שלהם, שואלים שאלות, ערניים ומשגיחים באהבה על שלומם של ילדיהם בשמונים עיניים :

     

    לאה שואלת את הבן שלה שאלות מכוונות על איך הוא מרגיש בישיבה ודואגת לוודא שבנה לא חווה את התופת שהנערים מעידים על קיומה.


    מנגד, צרם לי לחזות ברגעים מסוימים כמה שני הילדים, נועם-רבקה ואלעזר לא תמיד מכבדים את הוריהם האוהבים : מתחצפים, מדברים לא יפה בטון לא מכבד.

     

    מפתיע אותי שזה מגיע מקהילה של ילדים שגדלים על ברכי החינוך הדתי, על ערכים של כיבוד אם ואב ככתוב בתורה : כבד את אביך ואת אימך – הדיבר הראשון והחשוב מכולם אם אני זוכרת נכון, וידוע שדרך ארץ קדמה לתורה. חבל שהם לא תמיד מיישמים – באופן אישי זה ניפץ לי את הדעה הקדומה שהיתה לי על ילדים מחונכים, ממושמעים ומנומסים שחשבתי בטעות שיש במשפחות דתיות שמקבלים חינוך טוב - התבדיתי , לא כך היא. מתנצלת שאני שופטת את העניין, הפריע לי ומאד לא מצא חן בעיני שהם עונים בחוסר סבלנות או כבוד להוריהם וזה לא מקובל עלי.

     

    מוטיב זה חזר אגב גם ביחסה של גיבורת הסדרה – חוה (או חוי, בחיבה) כלפי אימה – אורית, ושוב – שלא בצדק :  האמהות שלושתן מאד מסורות ומיוסרות, אמהות שבפירוש אינן ראויות ליחס כזה, על אף שההורות/אימהוּת שלהן מטבע הדברים אינה מושלמת או ללא דופי , כמו שנכון שלאה טיפה שתלטנית וקשוחה מדי : למשל בסצינה בספרייה שבה היא מטילה וטו על הבחירה של הבת שלה בנוגע לספרים שהיא בוחרת ומצנזרת כל דבר באופן מוגזם כאשר היא מחליטה אם לאשר או לא – שזה בעיני היה שגוי, אבל יחד עם זאת הכוונות שלה טהורות : היא פועלת ממניעים של לב נקי וזה מה שקובע מבחינתי, למרות שהיא כאמור טועה לטעמי. לפעמים דרך החינוך שלה נוקשה ומטיפנית כלפי הבת, אך  היא עושה זאת מאהבה בתום לב ולא מתוך רצון להזיק או לסרס/לבקר. היא פועלת ממניעים של מערך האמונות שהיא חיה לפיהן ודוגלת בהן, עליהן אני לא מסכימה איתה אבל כן מכבדת.

     


    כל הגיבורים בסדרה סובלים ממחסור בממון : הם בקושי מתקיימים, חיים מיום ליום, מהיום למחר - אפילו חצאית שעלותה חמישים עד שבעים ש"ח נחשבת מבחינתם למותרות שאין באפשרותם להוציא וכל מה שמעניין את נועם-רבקה הבת זה שיקנו לה חצאית וזה צריך לקרות עכשיו. היא לא מתחשבת ולא מפגינה רגישות מינימלית למרות שהאב מבקש ומסביר לה בתחינה כמעט שאמור להיכנס לו צ'ק ביום חמישי ומפציר בה שתואיל להמתין רק עוד ימים ספורים נוספים, אולם היא לא שועה לו ומסרבת ועוד "עושה סצינות" כאשר היא ממררת בבכי - מאד מרוכזת בעצמה ובצרכים שלה ולא מבינה את הסיטואציה המורכבת של החיים.


    מה בדיוק לא ברור לה בצירוף המלים המייאש : " אין כסף " ?

    זה ילדותי ואין לי סבלנות לאגואיזם הזה, שתתבגר כבר.



    כתוצאה מהדאגה שלהם מחליטים לאה ואהרון להרחיק את אלעזר מהעיר ולהעביר אותו ל – "בית מאיר" , ישיבה מומלצת מחוץ לצפת, אולם אין להם כסף לתת לו עבור הנסיעה לשם באוטובוס והם אוספים שקל לשקל ואף לווים מהבת נועם-רבקה.

     

    בעוד אנו מתוודעים לקשיי הפרנסה שהם חווים, לכך שאין עבודה והאבטלה בצפת נפוצה -  אני חושבת על תל אביב שנשקפת לי מהסצינות של האנטיתזה ב- "איט-גירלס".

     

    שתי הסדרות שמות נשים במרכזן, אולם ביניהן פעורה תהום תרבותית וסוציו אקונומית מובהקת ובראשן פערים של עושר ועוני.  האחת מתוסרטת לעייפה, מוגזמת ומזוייפת, מלוטשת, רהבתנית, משקפת את תרבות הצריכה המסואבת של בזבוז, ראווה, תאווה, עושר, זוהר, נצנוצים, חיי הגלאם, הפרסום והשואו ביז המאוס של מרכז הארץ בתל אביב המדושנת למול עיר לוטה בערפל של עירפולים וערפילים מכשפים. ריקנות ושטחיות מול צנעה, צניעות, הסתפקות במועט, ולעיתים אף עליבות מכמירת לב.


    "יש לי חור בגרב" אומרת נועם-רבקה לאמה

    וזו משיבה לך בחיוך : "שיהיה לך אויר".


    תשוקה וחלומות על חצאית עלובה בחמישים עד שבעים שקל מהמרכז המסחרי של צפת למול עוד תיק של "הרמס" ב- 60 אלף יורו של אדל בספלוב, ילדת השמנת המפונקת, בת עשירים שתהפוך להיות למושא הערצה ומודל לחיקוי ולהשפעה קלוקלת ומעוותת על הדור הבא.


    אין לתאר.


    :(

     

    התרגשתי מנופיה של צפת הפסטורלית, מהערפל הקסום ברקע, מכך שאין מניפולציה זולה, מבימוי ותיעוד שלא מתערבים כמעט או מנסים להשפיע על העלילה או היצירה, מנציחים מציאות בעדינות מבלי להפריע להתרחשויות הטבעיות לקרות מאליהן, מרגעים פשוטים מהחיים הקטנים בהם של לאה רוקדת עם נועם-רבקה החמודה והביישנית במטבח הזעיר בין אפיית חלה קלועה לשבת לצלילי הפסקול של שיר הנושא מהסרט השוטר אזולאי, ממוטיבים של אש ומים, גשם זלעפות על שאריות שרופות ושברי פיסות חיים , מחורבן הבית, מפחמים מפויחים שתוצאה מארובה סוררת, מניתוק החשמל כי הם לא שילמו הרבה זמן.

     

    אלה הם אירועי קורות החיים של המשפחה שהובילו את אב הבית בלית ברירה לעזוב את צפת ולחפש לו פרנסה בתל אביב, זוהי המציאות הנושכת של העוני שמתקיים בפריפריות.

    הנה לכם, תראו אותם, אל תסבו מבט.

     

     

    ''

    ( חוה / חוי  והפרג )

     

     

    הפרק השני מתמקד בגיבורה הטרגית הבלתי מעורערת, "נערה בהפרעה" שחודרת מתחת לעור, הלא היא חוה - נציגת הדור הבא , מתבגרת בת 15 , פרח שקמל לאיטו למול עינינו במהלכן של ארבע שנות תיעוד, מתדרדרת אל דרכים מסוכנות של הרס עצמי ככל שחולפות השנים, גיל הטיפש עשרה שבו מורדים ומפתחים אישיות ועושים גם שטויות כחלק מהתנסות ובדיקת הגבולות, מרד נעורים שהרחיק לכת יתר על המידה.  

     

    חוה בעלת המזג הסוער והנפש היצירתית המיוסרת מכולן, המסוכסכת עם עצמה ועם העולם אך גם המאד רגישה ונבונה, עם העיניים הגדולות המרהיבות בצבעים של כחול וירוק מעורבבים זה בזה, נשמה אבודה של אמנית יוצרת, נערה מוכשרת לאין שיעור עם המון פוטנציאל, לומדת במגמת מוסיקה באולפנה, מצבה הנפשי המעורער מסלים והיא הופכת ל"נערה בסיכון" כפי שמגדירה אותה אמה אורית - גיבורת הפרק השלישי.

     

    הצופים עדים ליחסיה עם האב המרוחק, זה שלא חיבק ונישק מעולם, זה שהיה נוכח-נפקד ונעדר מחייה כמו מרבית הגברים בסדרה הזו (חוץ מאהרון, בעלה של לאה וכמו כן חוץ מבועז – אח של חוי ובנה של אורית). חוי (כינוי החיבה שלה) היא בת להורים שחזרו לפני 25 שנה בתשובה, והיא חלק מפסיפס של משפחה מרובת ילדים, אחת מתוך שמונה.


    במרבית שעות היממות מאזינה למוסיקה אליה היא מאד מחוברת, נערה מרדנית ובודדה שפורקת עול מחוץ למסגרות, מתנסה בסמים, אלכוהול, סיגריות והשד יודע מה עוד.

     

    כשהיא יוצאת בשאלה ומבקשת מאמה ללמוד בבי"ס חילוני - אורית האם דווקא מעודדת ותומכת בה ככל יכולתה, נעתרת להפצרותיה ונכנעת לשיגיונותיה. אני רואה בה אמא מסורה, אוהבת ודואגת כמו יתר האימהות המתועדות בסדרה, אולם חוי לא יודעת להעריך אותה מספיק לטעמי.

     

    אולי יש לאורית חלק בזה כי היא לא מספיק מעורבת ומתערבת וזו הביקורת שיש לי כלפיה, על שאינה מכוונת ומציבה גבולות ברורים בחינוך שלה בהיותה מאפשרת חופש רב מדי ולמרות שעם חוי זה באמת אתגר לא פשוט להתמודד כי היא אגוז קשה - עדיין בעיני זה התפקיד של ההורים להתוות את הדרך לילדים שלהם ולהיות עמוד תווך והשראה.

     

    לעיתים נדמה לי שאורית נאיבית, כמו הפעם ההיא שלא הבינה שחוה התכוונה לסמים :

    חוי שואלת את אמה בפרק 3 "כמו מה זה נראה לך הפס הזה " של המלח שהיא שופכת על השולחן , אורית משיבה בתמימות (או בהיתממות ?)  "כמו שביל ?" אחרי שחוי לוחצת עליה לקבל תשובה, אבל ברור לכל בר דעת שחוי מתכוונת לפס קוקאין ששואפים דרך האף, והיא ממשיכה להתגרות ולהתריס בפרובוקטיביות המאפיינת אותה  - "ואילו זה היה דק ואבקתי יותר ? " , וגם פה עדיין אורית לא מבינה או שהיא בהכחשה/בהדחקה עצמית כי ברור שיש פה זעקה לעזרה מצידה של הבת.

     

    (* אורית אישה מאד עדינה בנפשה ואני מאד אוהבת אותה ומאמינה שהיא עשתה כמיטב יכולתה, חשוב לי לציין את זה למרות השיפוט שהבעתי פה כלפיה.)

     

     

     חוי יוצרת קשר טוב עם האחות הגדולה מיכל,  שמהווה עבורה סוג של משענת ואף מפלט בדיוק כמו שהמוסיקה ממלאת אצלה את אותו הצורך.

     

     האב אינו נוכח, מתנער מעול הפרנסה, לא לוקח אחריות ממש כמו במקרה של בעלה של עדי, גיבורת הפרק הרביעי והאחרון.

     

    " תהיה גיבור כארי, עז כנמר, מהר כצבי וקל כנשר" -

     שונה האב באוזני חוי .

     

    משבר העוני נתפס כמבחן לאמונה :

    " אין עשיר אלא בדעת " , ממשיך אביה.


     

    אצל שני הבעלים (של אורית ושל עדי) - אין תכלס.

     

    לעומתם, הנשים בסדרה הן נשות חייל אמיצות ואקטיביות, כי כשאין כסף הן מתגייסות כל אחת בדרכה כדי לדאוג להזנת ילדיהן.

     

    כשאביה נכנס הביתה חוי פונה אליו ב- "שלום אבא" והוא לא מתייחס אליה משום שהוא כועס על מי שהיא, הוא לא מקבל את הבת הסוררת שלו ואינו טורח להשיב לה ברכת שלום בחזרה מפני שהוא חושש שהיא מהווה השפעה רעה על אחיה הקטנים.

     

    ההתעלמות מהתפקיד ההורי המחייב שלו כאב מעמיק אצלה את התהום בנפשה המדממת -

    הוא מזיק לה והוא בהחלט אשם פה.

     

    בלב שלם אני מאשימה אותו כאחראי באופן ניכר למצב הרגשי שלה.  

     

    לאחר גירושי אורית מבעלה האימפוטנט (אימפוטנציה סמלית, לא פיזית), כשחוה עוזבת את הבית ועוברת לגור עם אחותה מיכל  – האם מוצאת תמונה של האב הכושל במגירת בתה.

     

    את התמונה מטשטשים כמו גם את יתר הגברים חסרי התפקוד והאחריות בסדרה.

     

    חוץ מבועז ומאהרון, האבות לא מפרנסים את משפחתם ולא מתייחסים לילדיהם בתשומת לב ואף מזניחים אותם,

    אבות נוכחים-נפקדים, נטולי זהות, אבות נעדרים ואימפוטנטים

    חסרי תועלת, נטולי יכולת נתינה וקשר או תקשורת,

    כמעט אוטיסטים.


    המצלמה חושפת רק את הנשים.

    הגברים נותרים מחוץ לפריים, פניהם מטושטשות, מראים חלקי גוף מרומזים וזה לא במקרה.

     


    היא נשמה חופשית חוי, לטוב ולרע : 


    (" אני לא מאמינה לאף אחד - אני צריכה לבדוק בעצמי ". העיניים הנוצצות שלה מנצנצות בזיק פרובוקציה כשהיא מקניטה את אמה על זה ש-"החבר החדש שלי יהיה צ'רקסי/ בדואי / גרמני נאצי" וכו' בפרק 3),

     

    אבל אני מצטערת, במקרים כאלה דרושה התערבות חד משמעית וזה משהו שלא ננקט מצד אמה או אחותה הגדולה מיכל – וזה תסכל אותי לצפות בכך מהצד.

     

    היה צריך לערב גורם חיצוני כגון שירותי הרווחה ואי אפשר לתת לה ללכת לאיבוד ככה,

    זה חוסר אחריות משווע כשמדובר בנערה אובדנית :  

     

    חוי חותכת את עצמה - 

     

    " כי כואב לי, כי אני לא מרגישה כלום , כי אני שונאת את עצמי , כי אני אוהבת לראות את הדם , כי זה עוזר לי להעביר את האפסיות של היום יום".

     

    היא אמנם מאד אינטליגנטית ברם אולם מפגינה נטיות אובדניות ברורות בפרק 3 :

     

    " היחס שלי לחיים – פשוט מחכה שהם יסתיימו ".

     

    האלימות העצמית, פורקן העול, האסונות, זה שהיא לא נמצאת בשום מסגרת והאם אורית מודעת לסיכוי שהיא תזיק לעצמה ושעלול לקרות לה משהו

     

    אבל כשהיא מנסה ליצור איתה קרבה - בתגובה חוי הודפת אותה כאשר מנתקת לאמה את הטלפון בגסות רוח ,

    היא טורקת לה אותו בפרצוף וזה רגע שמכאיב וצובט לחזות בו.  

     

     


    ברגעים הטובים של תחילת ההיכרות עימה, בטרם הפכה לנערה כבויה, היה מרנין לצפות בה מתאהבת בעלם חמודות, אהבת נעורים משובבת עם הלב הפתוח שהיה לכולנו פעם.

     

    הוא מבצע שיר שהיא כתבה שאף היא עצמה מבצעת בתום הפרק בסצינת הסיום, הולכת יחפה בשדות ובידה פרח הפרג.

     

    ("מפרג עושים סמים" היא רומזת בהתגרות מתריסה בעיניה הגדולות החולמניות, עיניים עגולות גדושות בהבעה וחום , עיניים מרגישות של ילד , כמה שהיא יפה עד כאב הילדה השבורה והמבולבלת הזו).

     

     

    ''

    (*הקליפ מוקדש לחוי האהובה   // ביצוע : אבריל לאבין)

     

    בפרק השלישי התמונה מקבלת זוית ומימד עומק נוסף,

    כאשר הסיפור מתואר הפעם מנקודת מבטה של האם אורית - אמא של חוה, בועז, מיכל , ושל עוד חמישה זאטוטים נוספים.

     

    בגיל 17 עזבה את קיבוץ מעין צבי ונישאה לאמן פסל מעין הוד שעסק בגילוף בעץ.

    קיבוצניקית לשעבר בת 55 היום, אחרי שהעבירה חצי יובל של חיים חרדיים, אם לשמונה.

     

    ג'ינג'ית מלאת חיים ועזוז , תוססת עם צחוק מתגלגל של ילדה, טייפ-קאסט של ג'ינג'ית אמיתית באופיה, מעידה על עצמה שהיתה ילדה מאד מרדנית, מגיל 14 ידעה שלא רוצה לחיות בקיבוץ.

     

    בעצם היא מאד דומה לבת שלה, עכשיו אני מבינה ומתחוור לי בבירור כמה שהן דומות בקוי האישיות, ולכן גם ההזדהות שלה עם בתה כה רבה, זה עובר בגנים, הנפש החופשייה הזו שיש לשתיהן, המרדנות. המאבק והכאב הנשי נוגעים ללב ומגיעים לשיא בפרק הזה לפחות מבחינת הפרשנות האישית שלי ביחסים של שתיהן, מאד הכאיב לי לראות אותה, התחברתי אליה והזדהיתי עם שתיהן האמת, עם חוסר האונים של כל אחת מהן, גם עם המקום ההורי של אורית וגם עם המקום הילדי של חוה.

     

    אורית אישה חמה וסוערת, אוהבת לרקוד טנגו ולצפות בסרטים, נהנית ממוסיקה, מריקודי ואלס ופסדובלה. היא ביקשה מבעלה בטרם התגרשה ממנו שיבוא לרקוד איתה טנגו בסלון  (בוילונות מוגפים כמובן), כך היא מספרת בצער לחברתה לאה (מהפרק הראשון) , נזכרת בנוסטלגיה איך היה פעם רקדן מהחלומות.

     

    נדמה לי שהיא מבינה את הבת שלה מתוך הזדהות כי שתיהן הרי מעשנות ושותות יותר מידי אלכוהול - היא בודדה כמו הבת שלה, ברקע חיבתן המשותפת לטיפה המרה ולסיגריות.

     

    מטפלת בקשישים למחייתה - בעלה כמובן הרי לא עובד. בחברה החרדית זה הפוך ונפוץ מאד שהנשים הן שמפרנסות כי הבעלים לומדים תורה. להיות תלמיד חכם זה יותר נחשב ומעל הכל, בוודאי מעל החיים הגשמיים של הדאגה לפת לחם. היא רוקדת טנגו עם ישישה שהיא עובדת עבורה באחת מהסצינות הנהדרות ביותר לצלילי השיר "קרולינה" , איזו אישה מקסימה,

    הרגה אותי ברכות.

     

     

    סצינה בלתי נשכחת שמאד נגעה לליבי התרחשה ביום הולדתה, כאשר הילדים חוגגים איתה, מחבקים אותה ועוטפים בחיבוקים חמים כל אחד בתורו בזה אחר זה, וכולם ורוקדים בחופשיות ביחד בסלון לצלילי טראנס שחוי מנגנת עם עוגת-יום הולדת שהבנות הגדולות (מיכל וחוי) הביאו לה במיוחד. יש אוירה משפחתית, מורגש שיש פה איזה רגע יפיפה מדויק של דוקו המנציח אהבת אמת מהחיים ואולי גם קורט שמחה ואושר נדיר.


    אורית מתפכחת ומגלה סימני שאלה בנוגע לאורח החיים החרדי שבו בחרה, היא מכה על חטא בעקבות ההתעללות שעבר בנה בועז שברח מצפת וחזר בשאלה והיא חרדה לגורל שניהם, חוששת לחייהם של בועז וחוי. איזה ייאוש.


    נקודת התורפה העיקרית שלה כאם היא הפסיביות שלה בהתנהלות הלא אסרטיבית מספיק שלה מול ילדיה, זו החולשה שעליה לשפר.


    ''

    ( אורית המקסימה )

     


    אני סבורה כי אין זה מקרי שהיוצרים בחרו לקנח בפרק החותם את הסדרה שלהם דווקא עם סוף אופטימי, עם תקווה לעתיד טוב יותר :

     

    זהו סיפורה של עדי, אשר בהיותה בת 14 בלבד חזרה בתשובה , התחתנה בגיל 17 ובגיל 21 כבר היתה אם לארבעה ילדים.

     

    מלבד לאה, כל הנשים היפות ואמיצות בסדרה יוצאות בשאלה בתום המסע התיעודי המובא פה כמו גם בועז, בנה של אורית ואח של חוי שאף הוא יוצא בשאלה הופך לבן זוגה של עדי במהלך ארבע השנים הללו מתישהו לאחר שהיא מתגרשת מבעלה, עוזבת את צפת ועוברת לגור בגבעתיים, מעוז הבורגנות.

     

    המעברים חלקים ונעשים בטבעיות, לא מראים לנו כיצד השניים הפכו לזוג למשל או מה היה כאשר לחוי היה חבר, האהבה ראשונה שלה עם המוסיקאי המתוק ההוא ששר איתה בחדר החזרות.  רק רומזים שהיו שם יחסי אהבה ועל זה שייתכן כי היא באה איתו פעם אחת לדירה של אחותה, והיא מספרת שהיא מאוהבת אבל לא מראים את היחסים שלהם בכלל וזה קצת חבל אבל זו בחירה של היוצרים או של המצולמים/הגיבורות שאני כמובן מכבדת.

     

    מכל מקום, עדי חותמת את המיני סדרה עם סוף פתוח שבישלו לנו היוצרים,

     

    הזוג רויטל אורן-קלינסקי אשר אמונה על הצילום, הבימוי והעריכה (*עריכה משותפת עם שרון אלוביק-אלדמע) יחד עם בעלה המפיק אודי קלינסקי, שבזמנו היה אחד מיוצריו של סדרת הדוקו החברתי החשוב "כל בני האדם" (- העונות שודרו בערוץ שמונה לפני כעשור וחצי).

     


    תושבי צפת, העיר שלוטה בשכבות ערפל סמיך, בשיטפונות ובמבול הדומה לזה המקראי של נוח , כזה החודר לתוך הבית פנימה, שלג וקור מקפיא ומזג אויר מאתגר,

     

    ( אח, מה לא הייתי נותנת עכשיו בעבור חופן של רוח נושבת קרירה בארומה צפתית להתאוורר קצת מעומס החום וכל הלחות המעיקה והמיוזעת הזו של הסאונה התל אביבית ),

     

    מי יודע,  אולי גם אני אצא לי לטיול בצפת ?

    דווקא בא לי :)

     

    ''

    ( עדי הלביאה )


    הבית אותו עזבה עדי בצפת בתום שמונה שנות מחייה בעיר היה לא בטיחותי לילדים כאשר השיטפון זרם על הקירות דרך שקעי החשמל. הגיעו מים עד נפש – תרתי משמע – והיא לא יכלה עוד :

     

    זו אותה עדי שמנעה אוכל מעצמה על מנת שיהיה מספיק ממנו לילדיה,

    עדי שימים שלמים העבירה בצום (" הקפה סותם אותי, אני חיה" ) ובסחרחורות

    כי אין כסף לארוחת צהריים למחר.

     

    עדי שבגיל 24 כבר היתה גרושה מבעל שמאיים לתלוש ממנה את הילדים, לעקור אותה מהם,

    חולמת להיות זמרת ברים אדומה אבל לפני הכל היא אם מסורה ולוחמת שיוצאת למאבק משפטי על זכות המשמורת על ילדיה לאחר שבצר לה פנתה בלית ברירה לתמורה כלכלית מפוקפקת שתפרנס אותה כאשר בחרה להפוך לחשפנית -  "ריקודים אקזוטיים" היא קוראת לזה - ארוטיקה זולה על עמוד במועדון חשפנות ולוּ כדי לשרוד.

     

     כי אין לה ברירה אחרת, היא לא יכולה לעבוד בעבודה נורמלית , אפילו לא בחצי במשרה שממנה גם לא תרוויח מספיק, ומי יקבל אישה לשעתיים או שלוש ביום ?

     

    המעבר לגבעתיים, אחת הערים הבורגניות היותר סנוביות ויקרות בלב איזור המרכז מאלץ אותה לממן את בתי הספר והגנים ויוקר המחייה, היא חייבת להתקיים ולגייס סכומי כסף ולפיכך הופכת לנערה עובדת בשעות גמישות ובשכר גבוה למען חינוך ילדיה ועתידם שהרי לא קיימת משרה הגונה לאימהות שתאפשר סכומי כסף הוגנים, רק משרות מטונפות.

     

    למזלה היא זוכה בבן זוג תומך, הלא הוא בועז המלאך ששומר עליה, אותו בועז שמקריא סיפורים לילדיה לפני השינה , ובעורכת דין - עוד אישה נערצת שמתגייסת לסך הכולל של הנשים המופלאות בסדרה - העוזרת לה להשיג את המטרה החשובה לה ביותר בחיים, קרי להמשיך להיות אמא במשרה מלאה.


     

    לסיום,

    בנימה אישית :


    כל הכבוד לכם רויטל ואודי ,


    על היצירה החברתית האנושית שבראתם והרכבתם לנו.


    חבל רק שעכשיו אנחנו רוצים לדעת מה היה אחרי כן..

    השארתם אותנו בלתי מסופקים,

    לתשומת ליבכם ;)

     

     

    +++


     

     

    ''

    *הוידאו מוקדש באהבה לאורית.

     

     

    נשים בין קודש לחול. 

    אל תחמיצו. 

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (16)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        6/9/15 23:10:

      צטט: משה , 2015-09-05 13:01:25

      לא קראתי הכל, כדרכי רירפתי ויזואלית וקלטתי את עקרונות הדברים שדיברו אלי. ראשית את כותבת המון, יכולת מילולית גבוהה. >> תודה על המחמאה, משה }{ לא הגיע הזמן לנתב את יכולתך לכתיבת ספרים ? :) >> ומי אמר לך שלא כתבתי ? כתבתי ספרים (רומנים באורך מלא/ פרוזה וכן סיפורים קצרים מאז שאני נערה, פשוט לא שלחתי את כתבי היד להוצאות ספרים עדיין.. חוששת מחשיפה וגם מדחייה של הלקטורים, אז בינתיים אני ממתינה עם זה. אולי פעם זה עוד יקרה שאוציא לאור מפרי עטי, בבוא העת.. הכל זה טיימינג בחיים האלה. לעת זיקנה על ערש דווי זו גם אופציה לא רעה לפרסם ;ׂׂ) שנית, לי ברור (לי) שכל אמונה קורסת לאחר זמן מה, כששום דבר מהאמונה לא מתבטא במציאות (פרט אולי לניסיונות מזוייפים כדי לשמר את האמונה בעיני האחרים) ובכלל כל אמונה קולקטיבית מטבעיה דורשת מאמינים רבים כדי לשמר בתוכם את האמונה לשמה. אני מאמין (מצחיק הא?) שאדם שנמצא עם עצמו תובנתו את עצמו גוברת על האמונה שאחרים מחדירים בו. לגבי החלקים הקשים שקשורים למין. זו מכניקה ברורה, צפויה מראש. והיטבת לתאר אתה מאשר. אני. לסיכום, אפשר רק להתבונן בזה ולתקן את עצמך, אי אפשר לתקן אחרים. שאפו על יכולת הביטוי שלך. >> גם לך יש יכולת כזו, ולא רעה בכלל. שוב תודה לך משה על הפידבק החם :)
        5/9/15 13:01:
      לא קראתי הכל, כדרכי רירפתי ויזואלית וקלטתי את עקרונות הדברים שדיברו אלי. ראשית את כותבת המון, יכולת מילולית גבוהה. לא הגיע הזמן לנתב את יכולתך לכתיבת ספרים ? :) שנית, לי ברור (לי) שכל אמונה קורסת לאחר זמן מה, כששום דבר מהאמונה לא מתבטא במציאות (פרט אולי לניסיונות מזוייפים כדי לשמר את האמונה בעיני האחרים) ובכלל כל אמונה קולקטיבית מטבעיה דורשת מאמינים רבים כדי לשמר בתוכם את האמונה לשמה. אני מאמין (מצחיק הא?) שאדם שנמצא עם עצמו תובנתו את עצמו גוברת על האמונה שאחרים מחדירים בו. לגבי החלקים הקשים שקשורים למין. זו מכניקה ברורה, צפויה מראש. והיטבת לתאר אתה מאשר. אני. לסיכום, אפשר רק להתבונן בזה ולתקן את עצמך, אי אפשר לתקן אחרים. שאפו על יכולת הביטוי שלך.
        24/7/15 12:09:

      צטט: דרורחירות 2015-07-24 08:35:17

      מתי תהיה סדרת דוקו על אושרן של משפחות חרדיות ? על ההתמודדות המוצלחת שלהם מול קשיים ? על דתיים אמיתיים נטולי כחל ושרק ? על ארמון של חיים שממרתפו הסמוי מן העין לא עולה ריח רע אלא ריח של קדושה גדולה יותר אף מן הצפוי ? תחושתי היא שישנה נטיה להדגיש את הרע באותן חברות הדוגלות בערכים וצביון חיים שונה משל הצופה. זה מקל על התמודדות של הצופה מול טיעוני מהות , אד הומינזם מוסווה שפועל כמו תעמולה זולה. הבה נתאר לנו סדרת דוקו בעולם נוצרי העוסקת ביהודים, כפי שכולם מצפים היא חושפת את המסתרים של "היהודים האלה" ומאמתת את כל הסטיגמות והליכלוך שהיהודים דואגים להסתיר מעיני הנוצרים... חושפת את קלונם ברבים. סדרות כעין אלו הן מתכון לרייטינג כי הן מנחמות את הצופה בכך שהן חוסכות ממנו עימות אידאולוגי תבוני מול קשיי מצפון או חינוך שקיבל בילדותו. סדרות כאלו הן "אופיום להמונים, לא פחות משהדת משמשת עבור רבים כסם מבריח מן המציאות. סדרות על חיי דת מוצלחים נטולי צביעות ובעלי הישגים הן קשות לצפיה הרבה יותר מסדרות מזוויעות על פדופילים אנסים וכו' במגזר החרדי או הערבי ( או כל מה ששונה מאיתנו ) כי הן מאלצות את הצופה להתמודד עניינית. וזה הדבר הכי מפחיד עבור הצופה. ההתעמתות עם קונספט שונה שהרגילו אותך לשנוא או להתרחק ממנו. ההתמודדות עם "הזר" ו"השונה,. אין יותר מפחיד מה"אחר". בפרט אם הוא ייראה מוצלח ומאושר.

      >> דרור, האם צפית בדוקו המתואר כאן ? כי יש לי תחושה שלא, (*על סמך מה שכתבת פה כך אני מנחשת אבל אולי אני טועה. ) ראשית, בטוח שיש משפחות חרדיות מאושרות ששמחות באמונתן וחיות חיים של סיפוק ומשמעות על מי מנוחות, איש לא מערער על כך והדבר לא משתמע כפרשנות שהיוצרים רצו להטמיע או לתאר. יש לא מעט סרטי תעודה שנעשו וגם סדרות עלילתיות (פיקשן) שעוסקות בעולם החרדי, משום מה מאד אוהבים אצלנו בישראל לתעד את החיים שלהם ואף לכתוב סדרות וסרטים בדיוניים שעוסקים בחברה הסגורה שלהם שנתפסת כאקזוטית, מושכת ומסקרנת. אני יכולה להביא דוגמות למכביר מהעשייה הקולנועית והטלוויזיונית שמאד מחבקת ומפרגנת לבחירה באורח החיים הזה. בשליפה אתן דוגמה מוצלחת מאד שאני באופן אישי נהנתי לצפות בעונה הראשונה שלה בעיקר (בעונות הבאות - הרבה פחות, עקב תסריט רעוע) - "סרוגים" -  אמנם לא עסקה בחרדים הארד קור אלא בדתיים לייט אבל בכל זאת שייכת נחשבת לז'אנר, ודוגמה מרתקת אחרת היתה הסדרה התיעודית הקצרצרה המעולה - "שידוך משמיים". יש עוד הרבה ואם תבקש - אפרוס בפנייך. זו לא הנקודה בכלל, ואילו היית צופה ב"נשים בין קודש לחול" היית מבין שאין כאן מציצנות שנועדה להזיק ולפגוע בשמה של הדת. נכון שיש ביקורת והוצאה לאור של "כביסה מלוכלכת" אבל יש גם הרבה מתן כבוד ואהבה והוקרה, ואפשר לראות את לאה ואהרון ומשפחתם החביבה (ילדים חמודים וטובים, למרות הכל) כדוגמה מייצגת לאנשים שהאמונה היא נר לרגליהם ושטוב להם עם הבחירה בדת. היוצרים לא באים מנקודת מבט מתנשאת של חילונים יודעים כל שבאים לשפוט ולגזור דין, הם מראים את היופי לצד הכיעור, את התמונה השלמה והלא זוהרת או מושלמת, את החיים כפי שהם, לטוב ולרע, את המורכבות שאין בה שחור או לבן אלא הרבה גווני ביניים. אתה יכול לראות למשל את הבחירה המודעת לא לצלם את עדי (הגיבורה שבפרק החותם) במועדון חשפנות, לא מראים את העבודה שלה או את זה שהיא רוקדת מול עיניים של גברים ריקודי פיתוי זולים, אין את המציצנות הזולה הזו, אין את הסצינות הצהובות, להיפך, חוסכים את זה מאיתנו בכוונה מתוך מתן כבוד והתמקדות במה שחשוב באמת, בעולם הרגשי, בדילמות ובקונפליקטים, שומרים על צנעת הפרט ולא עסוקים בקשקושים של ריקודי עמוד בחושך. אם מראים את העמוד אז זה לאור יום בתוך הבית, כשילדים קטנים ותמים רואים בו משחק מגניב של טיפוס אתגרי על עצים. אני חושבת שזה מאד ראוי להערכה, הבחירה המודעת והמכוונת הזו לא לגלוש למובן מאליו ולמקומות הבנאליים הללו של צילומים סנסציוניים נדושים. וזו רק דוגמה קטנה אחת, יש עוד. אני ממליצה לך לצפות ולהיווכח בעצמך כמה הכל עדין ואנושי ומתמקד בשורה התחתונה בסיפורי חיים לא פשוטים על נשים שהן גיבורות במלוא מובן המלה, דוקו שעוסק בהתמודדות ולא במטרה סמוייה להכפיש חברה או מסורת או ערכים או אורח חיים דתי , לא באים פה לנפץ פרות קדושות, שמים זרקור שיש בו ביקורת על חלק מהקלקול והסירחון, זה כן, אבל זה לא העיקר וזה לא העניין המרכזי או הבלעדי שלמענו תיעדו והתגייסו ליצור במטרה לשנוא או לחלל ולטמא בחירה של אנשים באמונה או קודש. זה לא המניע.

        24/7/15 11:35:

      צטט: kimchid 2015-07-24 07:35:17

      קראתי רק את ההתחלה והמבוא ....אשוב להשלים את הקריאה....!!

      >> דניאל, אולי לא יבוא לך להמשיך - אין חובת קריאה פה, זו קריאת רשות ;)  בכל אופן מתכננת להעלות בסופשבוע הנוכחי טקסט חדש לבלוג, כנראה עוד היום (ואם לא אספיק - אז מחר). *רק מיידעת , על הדרך :)

       

        24/7/15 08:35:
      מתי תהיה סדרת דוקו על אושרן של משפחות חרדיות ? על ההתמודדות המוצלחת שלהם מול קשיים ? על דתיים אמיתיים נטולי כחל ושרק ? על ארמון של חיים שממרתפו הסמוי מן העין לא עולה ריח רע אלא ריח של קדושה גדולה יותר אף מן הצפוי ? תחושתי היא שישנה נטיה להדגיש את הרע באותן חברות הדוגלות בערכים וצביון חיים שונה משל הצופה. זה מקל על התמודדות של הצופה מול טיעוני מהות , אד הומינם מוסווה שפועל כמו תעמולה זולה. הבה נתאר לנו סדרת דוקו בעולם נוצרי העוסקת ביהודים, כפי שכולם מצפים היא חושפת את המסתרים של "היהודים האלה" ומאמתת את כל הסטיגמות והליכלוך שהיהודים דואגים להסתיר מעיני הנוצרים... חושפת את קלונם ברבים. סדרות כעין אלו הן מתכון לרייטינג כי הן מנחמות את הצופה בכך שהן חוסכות ממנו עימות אידאולוגי תבוני מול קשיי מצפון או חינוך שקיבל בילדותו. סדרות כאלו הן "אופיום להמונים, לא פחות משהדת משמשת עבור רבים כסם מבריח מן המציאות. סדרות על חיי דת מוצלחים נטולי צביעות ובעלי הישגים הן קשות לצפיה הרבה יותר מסדרות מזוויעות על פדופילים אנסים וכו' במגזר החרדי או הערבי ( או כל מה ששונה מאיתנו ) כי הן מאלצות את הצופה להתמודד עניינית. וזה הדבר הכי מפחיד עבור הצופה. ההתעמתות עם קונספט שונה שהרגילו אותך לשנוא או להתרחק ממנו. ההתמודדות עם "הזר" ו"השונה,. אין יותר מפחיד מה"אחר". בפרט אם הוא ייראה מוצלח ומאושר.
        24/7/15 07:35:
      קראתי רק את ההתחלה והמבוא ....אשוב להשלים את הקריאה....!!
        23/7/15 09:59:

      צטט: דאגניט. 2015-07-22 19:29:16

      האכפתיות והמעורבות שלך שובים אותי כל פעם מחדש, שלא לדבר על הכתיבה ועל איכותה. >> תודות מעומק הלב לך, איה }{ גם את עצמך הינך כותבת נהדרת. מזדהה עם כל מילה ש"מיס" כתבה כאן לפני. >> אני מאד אוהבת את שתיכן - את התוכן שלכן, את מי שאתן במהות מעבר ליכולות ההבעה העצמית בכתב, את הנפש שנחשפת בין השורות שאתן מחברות.


       

        23/7/15 09:38:

      צטט: missconception 2015-07-22 09:30:52

      אם אינני טועה, זו הפעם הראשונה שהצלחתי לצלוח את כל הפוסט, מבלי לדלג ולו על מילה אחת.
      אני כל כך אוהבת אותך ואת כתיבתך, עד כי לפעמים נדמה לי שעליי ואותי את כותבת.
      ועל אף שההצהרה הזו, עלולה להתפרש כאפופת יהירות או אהבה עצמית שאין מאחוריה דבר, הרי שלא זאת הכוונה.
      בטוחה שדווקא את תביני את כוונתי האמיתית. 

      ''

      יקירתי, אני מכירה את ליבך ויודעת כמה את אישה צנועה ורחוקה מאד מלהיות מגלומנית, אם כבר אז אף להיפך, אינך מודעת לערכך האמיתי. ברור שהבנתי את כוונותייך, דיברת פה על ההזדהות עם התוכן, ואני שמחה שאנחנו חולקות נקודות השקפה, גם לי זה קורה לעיתים כשאני קוראת אותך, שאני מזדהה עם התחושות והמחשבות שאת מתארת, לפיכך אני מבינה לחלוטין את החויה שלך כי כמו שאומר הביטוי באנגלית :  great minds think alike . יחד עם זאת - ואני באמת ובתמים מתכוונת לזה - דעי לך שבעיני את הרבה יותר מוכשרת ממני ביכולת הכתיבה שלך אותה אני מעריכה עמוקות, אני לא מגיעה לרמה שלך, לכן מחמאות ממך על כתיבתי הן בהחלט נכס יקר עבורי. תודה רבה }{ 

        23/7/15 09:19:

      צטט: א ח א ב 2015-07-21 22:16:26

      וכבר נאמר ...ג'ינג'י זה הרבה יותר מצבע. זה טבע : )

      אכן, אחאב :)

      כעת מתבקש לחתום את הדיון בסוגיה

      בשיר הילדים הנודע שחיברה חמוטל בן זאב (הלחין ועיבד - קובי אושרת),

      קצת נוסטלגיה :

      ''

        22/7/15 19:29:
      האכפתיות והמעורבות שלך שובים אותי כל פעם מחדש, שלא לדבר על הכתיבה ועל איכותה. מזדהה עם כל מילה ש"מיס" כתבה כאן לפני.
        22/7/15 09:30:

      אם אינני טועה, זו הפעם הראשונה שהצלחתי לצלוח את כל הפוסט, מבלי לדלג ולו על מילה אחת.
      אני כל כך אוהבת אותך ואת כתיבתך, עד כי לפעמים נדמה לי שעליי ואותי את כותבת.
      ועל אף שההצהרה הזו, עלולה להתפרש כאפופת יהירות או אהבה עצמית שאין מאחוריה דבר, הרי שלא זאת הכוונה.
      בטוחה שדווקא את תביני את כוונתי האמיתית.

        21/7/15 22:16:

      וכבר נאמר ...ג'ינג'י זה הרבה יותר מצבע. זה טבע : )

        21/7/15 12:56:

      צטט: נוסע בזמן 2015-07-21 09:21:55

      תודה על הביקורת המפורטת, עשית חשק לראות למרות שמרגיש אחרי הקריאה שכבר ראיתי את הכל! :)

      >> להגנת ייאמר שמיד מתחת לקליפ של הטריילר הוספתי תמרור לגבי התוכן בסגנון " זהירות, ספויילרים לפניך " :)

      כרגיל, נפלא לפגוש אותך כאן, עמיר, תודה שהתפנית לקרוא ותתחדש על תמונת הפרופיל המעוצבת שהחלפת }{

        21/7/15 12:47:

      צטט: א ח א ב 2015-07-21 08:24:33

      תודה :) >> תודה על התודה, אחאב }{ ג'ינג'ית כלבבי. >> הגן הג'ינג'י בסכנת הכחדה, הידעת ? כמה חבל :( הם תמיד היו נדירים בטבע אבל לאט לאט הם הולכים ומתמעטים, עוד מעט יגיע היום ש לא יהיו יותר ג'ינג'ים טבעיים בעולמנו וזה יהיה עצוב מאד, גם לי.  מאד אוהבת את הלוּק המיוחד הזה בנשים (וגם בגברים), את גוון הנחושת המכשף בשיער (*רק כשהוא טבעי מלידה, ולא כשצובעים באופן מלאכותי). לעם האירי יש בשפע ממנו, נפוץ מאד לראות באירלנד את השילוב הזה של נשים פיות אלילות הורסות עם עיניים בהירות ושיער כתמתם בגוונים עמוקים של נחושת שזוהר על רקע צבע העור הבוהק שלהן. שאני פוגשת ג'ינג'יות אני אוטומטית חושדת שיש להם שורשים איריים.. :)
        21/7/15 09:21:
      תודה על הביקורת המפורטת, עשית חשק לראות למרות שמרגיש אחרי הקריאה שכבר ראיתי את הכל! :)
        21/7/15 08:24:
      תודה :) ג'ינג'ית כלבבי.

      פרופיל

      קול קוראת
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין

      ארכיון