אני מת על סרטי אימה. סרטים טובים, בינוניים או סרטים סוג ז' (והאמת שרובם כאלה), אני אוהב את כולם – למעט כאלה עם רוחות רפאים, שהם באמת על הפנים. תנו לי חבורת נערים חוגגת באיזה בית במקום נידח, כשהם נרצחים זה אחרי זה בדרכים לא הגיוניות ומגירים כמויות דם הגיוניות עוד פחות, ואני מבסוט עד הגג. תנו לי חבורת אנשים זרים שמתעוררים באיזה חדר ולא מבינים למה ואיך הם הגיעו לשם, וזה בכלל תענוג. כן, אני מאלה שהתבאסו שיצאו "רק" שבעה סרטים בסדרת 'המסור', או רק שלושה ב'קיוב'. בקלות אני יכול לדמיין את עצמי מחכה לליל הקדושים הקרוב שייצא 'המסור 15' או משהו כזה. ולכן, כשנתקלתי בביקורת על 'מאד ויין' ידעתי שזה ספר שאני חייב לקרוא – פעם ראשונה שאני נתקל בספר כזה.
טוב הגזמתי, אולי להגיד שזה 'ספר גרוע' זה קצת מחמיר – אבל היי, באתי עם ציפיות (שורה תחתונה זה ספר בסדר, שלושה כוכבים מתוך חמש). לא אהבתי את הכתיבה של הסופרת, לא הרגשתי מתח והדמויות ממש עולות על העצבים (בעיקר הדמות המספרת). בנוסף יש טעות לשון צורמת אחת שחוזרת לאורך כל הספר.אבל היי, אם ייצא סרט המבוסס על הספר, אני עדיין אצפה בו :)
במשך שנה הם נעולים בבקתה הזאת, אבל הם לא עושים כלום כדי לצאת משם. הבחורה כזה, "אוי עברתי אירוע טראומטי בעבר ואני לא רוצה להיזכר בו, אז מה אם זה המפתח לצאת מכאן. יש לי רעיון טוב יותר - בוא נישאר נעולים." והבחור, "אה בסדר, אני לא רוצה ללחוץ עלייך. בסך הכול יש לי אישה בהריון שמחכה לי בבית, אז בואי אני אכין לך שלוש ארוחות ביום ובשאר הזמן נירקב בחדרים. אה, ואני אוהב אותך כמובן." ברור, איך אפשר שלא להתאהב בבחורה עם אופי כזה מלבב. מאז סטונר לא קראתי דמויות כאלה מתסכלות. ועד שאתה חושב שזה עומד להיגמר ושעומדים לחזור לעלילה בבקתה, היא מביאה כמה פרקים שהאקס שלה כתב בספר שלו. |
הציון שלי: 2 מתוך 5