כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    הגיהנום הוא הזולת - בעיקר ביקורות סרטים

    הגיגים - מחשבות תוהות ותועות, לפעמים טועות...

    בתמונה - מנהטן דרום

    בת של מלך

    0 תגובות   יום שני, 26/10/15, 12:16

    ''
    ''
    נראה לי שאתם עוד לא יודעים עד כמה אני אוהבת את לונדון. לפעמים בא לי לנסוע לארצות הברית רק בשביל לעצור בלונדון לכמה שעות של אושר. אני אוהבת את מזג האוויר המזוהה עם לונדון, את האפרוריות הזו. אני אוהבת את המבטא הבריטי. יותר מזה, אני אוהבת את ירושלים רק בקטעים שהיא מזכירה לי את לונדון. ההסטוריה, המבנים העתיקים, האבנים. אני אוהבת את האנונימיות שבערים גדולות. אני אוהבת את הטיוב, את האוטובוסים, המוניות.

     

     

    אליזבת ומרגרט רוצות לצאת לבלות לילה אחד בלונדון שמחוץ לארמון. הן לא מכירות את המציאות של פשוטי העם, אלה שלא חיים בארמון באקינגהאם. כל החיים הן בפנים, עם הוריהן, המשרתים, היועצים, מלכים, ראשי מדינות ואנשים חשובים אחרים שבאים לבקר, לא רואות עולם. הלילה בו הן רוצות לצאת הוא ליל סיום המלחמה, הכרזת הפסקת האש תיכנס לתוקפה בשעה חצות באירופה ואחרי שנים של סבל עולמי, כולם רוצים להתפרק, לשמוח, לשתות, לרקוד.

     

    אחרי לבטים והתנגדויות מצד המלך (רופרט אוורט שלא זיהיתי) והמלכה (אמילי ווטסון, זיהיתי), הן מורשות לצאת, בליווי שני קצינים, לא חכמים, לא חתיכים, לא מעניינים, לא אחראיים.

     

    הן לובשות שמלות ורודות חצי-מלכותיות ושועטות החוצה במרץ, לקרוע את העיר הגדולה בעילום שם. מרגרט היא הצעירה הפזיזה, קלת הראש שרוצה לכייף, לשתות, לרקוד, לפלרטט ואליזבת היא המבוגרת האחראית, המלכה לעתיד, הקצינה, החכמה, הרגישה, היפה. מעניין אם יש אנשים שיחשבו על מרגרט דברים טובים יותר.

     

    מהר מאד הן מאבדות אחת את השנייה ומבלות את הערב בנפרד כשליזי רודפת אחרי מגי ולא רואה אותה ממטר. כל אחת נהנית מהערב בדרכה הייחודית והסוף טוב. המלחמה נגמרה, דף חדש נפתח, אופקים חדשים.

     

    הסרט הזה גרם לי לרצות לעשות לילה לבן בתל-אביב, אחרי כמה שנים של הימנעות, למרות שאני מאד נהנית כיום משמונה שעות שינה בלילה, לפחות. לאו דווקא בלילה הלבן שהעיריה מארגנת בכל שנה בחודש יוני. לראות את הזריחה מהצד הלא נכון, כמו שרונה קינן קוראת לזה. (אם הבנתי נכון את כוונתה). לילה של אדרנלין ואלכוהול, עשרים אלף צעדים וצריכת אלפיים קלוריות של צ'יפס ושטויות עם אנשים חד-פעמיים, כאלה שפוגשים רק פעם אחת ואחר-כך הם חוזרים למדינה שלהם ולא רואים אותם יותר.

     

    סרט חמוד, קטן, שולי, בלתי זכיר בעליל, אבל למה לא, בכיף. יש אותו בסינמטק שוב בימים הקרובים ואח"כ בבתי הקולנוע, ככל הנראה.

     

    ישבתי בין שני זוגות הטרוסקסואליים קשישים, אבל עם כיסא מפריד לכל כיוון, אף אחד לא תפס לי את המשענת. מה הקטע של אנשים מבוגרים ופרשנות בזמן הסרט? זה דברים שלא תזכרו לדבר עליהם כשהסרט יסתיים? אם המלך נתקע בזמן שהוא מדבר, צריך באמת לפרשן לבנזוגך שהוא היה מגמגם? למה לא לשתוק בזמן שאתם רואים סרט בקולנוע? אין לי ספק שגם אצל הוריי צפייה משותפת נראית כך. לכן אין פה את ה-"להרוג להרוג להרוג את כל מי שמדבר בקולנוע", אבל מי שמדבר אל עצמו בקולנוע - עדין כן.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      מיכל-:
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין