הייתם מעדיפים לגלות את העתיד או לבקר בעבר?

לנוע חמש-מאות שנה קדימה ולגלות מה עלה בגורל האנושות, או אולי רק שנתיים, חמש, עשר שנים ולקבל הצצה לחיים שבניתם (או שאולי הרסתם...)?

לחזור לתקופת משה רבנו, או אולי להצטרף לחברת עצמכם לטיול הגדול ההוא שעשיתם בדרום אמריקה?

הייתם מנסים לשנות את העבר, למרות שאתם יודעים שזה בלתי אפשרי? או שהייתם מנסים להשפיע על העתיד?

הייתם מצליחים להתמודד עם התסכול שבידיעה שמשהו יקרה לכם בוודאות גמורה בעתיד, ללא שום יכולת לשנות אותו, כי לאני העתידי שלכם זה כבר קרה בעבר?

הייתם מוותרים על היכולת הזו או ששים להשתמש בה?

הייתם משננים את המספרים בלוטו? הייתם משוויצים ביכולות נבואיות? ובגיל שמונה-עשרה כשהייתם פוגשים את האני הצעיר שלכם בן השש-עשרה, הייתם נועלים את הדלת ו...?

נכון, הספר לא עוסק בכל השאלות האלה, אבל אי אפשר שלא לעצור מדי פעם את הקריאה ולתהות.

הנרי הוא נוסע בזמן שלא בשליטתו. אין לו יכולת לקבוע מתי, לאן בזמן או לכמה זמן כל נסיעה תתרחש. קלייר פוגשת אותו לראשונה בגיל 6, אבל הוא פוגש אותה לראשונה רק בגיל 28 כשהיא בת 20.

הספר מתאר את סיפור האהבה שנרקם ביניהם. הסיפור שלהם עצמו הוא די פרווה, אפשר לומר. אבל כשכל אפקט הנסיעה בזמן נכנס לפעולה, והמפגשים שנוצרים בעקבותיו, אני חושב שזה דווקא יתרון שהסיפור שלהם לא מתיימר או מתאמץ מדי. סתם שני אנשים שהגורל הפגיש ביניהם.

הרבה מנסים להתעסק עם מסע בזמן, מעט מצליחים. אודרי ניפנגר הצליחה בגדול. הספר כתוב היטב, מעניין, מעורר מחשבה ומרגש (דבר אחד שקצת מציק, יש דיבוב יתר של שיחות).

מומלץ.