כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    עורבים כסמל לחזירות קפיטליסטית

    0 תגובות   יום שלישי, 12/7/16, 20:17

    עליס בליטנטל

     

    ביקורת הצגת "עורבים" בחאן הירושלמי

    ''

    עורבים כסמל לחזירות הקפיטליסטית

    מחזהו של אנרי בק הצרפתי (1837-1899) "עורבים" נועד לאוהבי המחזה הנטורליסטי, שבעיצובו על בימת החאן הירושלמי וודאי יעורר בהם נוסטלגיה לבורגנות המשגשגת על כל הפאר והעושר – גם אם על גבם של הנדכאים.

     

    התפאורה המהודרת והמהממת ביופיה, המוקפדת על כל פרט ופרט שעל הבמה, מעליה ומצידה, אותה יצרה פרידה קלפהולץ-אברהמי, גונבת את ההצגה כבר מהרגע הראשון. ביתו של היינן, בעל הכרם והמפעל ליצור יינות שבדרך כלל מצויים ברחבי הקאנטרי של צרפת – מפעים בהדר ובדיוק בפרטי הריהוט. על הספה המסוגננת שרוע אבי המשפחה, מסייה וויניירון (יהויכין פרידלנדר, שמשחקו כובש עד כדי כך, עד שצער עמוק נגרם עם העלמותו מהמחזה). האב משוחח עם כולן, נהנה מריקוד הבלט של מארי, מנגינתה ושירתה של ז'ודית, הכל באוירה נעימה וקולחת באצילות. כאשר לפתע הוא חש ברע, ובבת אחת נפטר משבץ לעיני רעייתו ובנותיו האוהבות אותו.

     

    מותו של בעל המפעל, שנחשב לעשיר, חושף את המצב הכלכלי האמיתי בו היה נתון: בגלל הצלחתו הכלכלית, עשה את הטעות שרבים גם במחוזותינוו עושים: לווה הלוואות כדי לקנות מגרשים, עליהם תכנן להקים בתים. אך המיתון הכלכלי ששרר בצרפת באותן שנים, הביא להתמוטטותו הכלכלית, ומותו הביא באחת את כל נושיו לבית, בדרישה לשלם את החובות, כמו עורבים העטים על גווית מת. כך מגיעים הקבלן לפור (דודו בן זאב בקטע משמעותי), וכן הנוטריון שתחילה מייצג את האב בחייו, ולאור הנסיבות עובר לצד השני, ומשרת למעשה את האינטרסים של טסייה, השותף הנבלאדי אלתרמן כבורדון, הנוטריון, מאד רשמי, שומר על איפוק כביכול ביושרה אמינה ובשיא האצילות, ומהווה סלע של שקט ורצון לפתור בעיות בהסכמה מול המשבר הטראומטי של בנות המשפחה.

     

    האירוע הטראגי פוגע גם בנישואים שעמדו להיערך בין בתו של היינן, בלאנש (נטלי אליעזרוב, בת המשפחה הבוכרית הנודעת באמניה) היפה והמקסימה, לבין ז'ורז', בחור צעיר חסר רכוש, אך עם הכנסה צנועה בטוחה כפקיד ממשלתי. (מה שאנרי בק עצמו חווה על בשרו בעבודות מסוג זה). הבחור שאהבתו הלוהטת הצטננה באחת – ז'ורז' (אוהד ובר), גורם לשברון ליבה של אהובתו, שהאהבה אליו מעבירה אותה על דעתה, והיא מוכנה אפילו לחיות עמו בחטא כפילגשו, אבוי לצרה...אמו של ז'ורז' (אודליה מורה-מטלון במשחק מקצועי, כנה ורהוט) שבתחילה מנהלת יחסים חמים עם המשפחה, הופכת את עורה גם היא עם השינוי במצב הכלכלי של המשפחה, ואובדן הנדוניה שהובטחה ומחסלת את הקשר עם האם והכלה העתידה.

     

    אם הבית והאומנת, כרמית מסילתי-קפלן משחקה כה נוגע ללב ומרגש, כמו גם אם הבנות והאלמנה וויניירון, עירית פשטן המקרינה אצילות הוד והדר היצוקים בה, שתיהן אינן יודעות את נפשן מצער. הנפילה מהעושר אל העוני כה מהירה ופתאומית, שאין אחד שמוכן לה בקרב המשפחה הזו. אך בלית ברירה, הבנות מוכנות לצאת לעבודה כלשהיא, ובלבד להביא את הפרוטה הביתה. כך הן נילי רוגל כז'ודית, הלומדת נגינה עם מורה פרטי - מרקנט (איתי שור, שאף הוא, יחסו מתהפך בהתאם לעליבות הכלכלית אליה נקלעו בנות המשפחה), והאחות הצעירה מארי, אותה חומד השותף של אביה, שלבטח נטל חלק במשבר אליו נקלע וויניירון המנוח. מארי המתוקה (ניצן לברטובסקי, צעירת השחקנים, והרכש הטרי של "החאן") עומדת בתוקף מול התקפות הפיתוי והשיחוד של האשמאי הזקן מסייה טסייה – אריה צ'רנר המרשים באצילות הליכותיו, תוך השחלת ההצעות השפלות באופן מתוחכם לשיחות עם הבתולה הצעירה. אך מארי עומדת בעוז כנגד כל ההצעות, עד שבלית ברירה, על סף הקץ שעלול לחסלן – היא נשברת, ונענית להצעת הנישואים שלו.

     

    לכאורה - סוף טוב, אך אבוי ואבוי לסוף זה, שכל המסר שהוא נושא הוא אחד בלבד: כולם מושחתים, גנבים, רמאים, ומשיגים את מטרתם ע"י שוחד ותרמיות. מה שכל כך מזכיר לנו את כל הפרשות שאופפות אותנו, שבסופן ישבו ויושבים בכלא שרים וראש ממשלה עבריינים מורשעים, חלקן "נמחקות", וחקירות בנושא זה (בחלקן) מתנהלות כנגד שר המנסה לחמוק בטענת בריאות לקויה, ואחרים יושבים בממשלה כשברזומה שלהם "ישיבה" בבית סוהר בשל עבריינותם... תאוות הממון והשררה לא תמו ולא חלפו מאז המאה ה-19, בה העלה אנרי בק את הבעיה במחזהו "עורבים", שלקח לו 5 שנים כדי שיורשה להעלותו על הבמה. והוא היה אחד ויחד שמחזותיו שרדו מול כל היתר שניסו להעביר ביקורת על החזירות הקפיטליסטית. אז כל היופי שבחיים הנהנתניים, המגורים בדירות וארמונות פאר והשימוש בכל מה שנוצץ ויוקרתי, כדי להפגין עושר שפירושו כוח - כל אלה מוטחים לקרקע ומתנפצים כשהאמת מאחורי ההישגים האלה נחשפת, במחזה ובמציאות של אז והיום.

     

    שאפו לעיצוב התלבושות התקופתיות הכה מהודרות ומורכבות של דליה פן-הלר, לתפאורה הזוהרת החכמה של פרידה קלפהולץ-אברהמי, לתרגום של דורון תבורי, אותו עיבד הבימאי עודד קוטלר, לשחקנים שכה משכנעים הודות לשילוב הבימוי של קוטלר ולכשרונם הטבעי גם יחד, לתאורה של רוני כהן ולעריכה המוסיקלית של רפי קינן.


    נוסטלגיה עם מוסר השכל.

    בצילומו של יוסי צבקר נראים מימין לשמאל: נטלי, ניצן, עירית ואודליה.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל