כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    סופשנה בבצלאל 2016

    0 תגובות   יום חמישי, 14/7/16, 13:36

    עליס בליטנטל

    תערוכת סופשנה של בוגרי בצלאל 2016

    ''

     

    ''

     

    ''

    התעוררות באמנות הישראלית

    קחו את עצמכם והקדישו יום מרתק ומהנה בביקור באקדמיה בצלאל שעל הר הצופים, ותראו את יצירות בוגרי כל המחלקות בציור, קרמיקה, זכוכית, צורפות ואופנה, צילום וידיאו ועיצוב תעשיתי, ותרגישו בגג העולם. אכן, יש לנו במה להתגאות ולהתעלות רוחנית ורגשית.

     

    כל 2 בניני האקדמיה בצלאל מוקדשים לתערוכות. אל תחמיצו אף קומה והיזהרו מהתמכרות, כמו הילדים שנדבקו למירקעי הטלוויזיות בהן הפליאו אמני הווידיאו והאנימציה. כי יש הרבה הפתעות לכל אוהבי האמנות. מעבר לשיאים אליהם מגיעים מדי שנה כל בוגרי הצורפות, העיצוב, הקרמי והזכוכית, שהם היהלומים שבכתר, השנה זכינו לכמה הפתעות:

     

    הראשונה היתה מספרם הגדול של האמנים הערביים שמציגים בכל התחומים, שנראה כמו היוו את החלק הגדול בין המציגים. הגדרתם של האמנים הערבים את עצמם כ"פלשתינאים" היא מגוחכת ומביכה את הצופה. אוצר תערוכות הצילום דור גז הכריז במפגיע שהם אזרחי ישראל אבל בזהותם הם פלשתינאים. “אבל אין מדינה כזו, ואין עם כזה" תמהתי. “אם כך, הינם ערבים ישראלים?”השאלה עלתה למראה צילומי צלמת ערביה "פלשתינאית" שעשתה חוזה עם מסתנן מסודאן וכך שוחרר ממיתקן הכליאה, והיא צילמה את המיתקן. אם היא רק פלשתינאית חסרת מולדת ועם, כיצד הצליחה לשחרר מסתנן ממיתקן הכליאה? מאד תמוה. רוב העיתונאים בסיור שנכחתי בו היו בדעת האוצר. לדעתם, יש דבר כזה זהות פלשתניאית. מובן שאי אפשר להתווכח עם זהות מושאלת או מומצאת. כפי שבעבודות מסוימות השתמשו האמנים בטכניקה דומה של השאלת זהות או נושאים מאמנים ידועים אחרים, אבל שלא כוללת קונספציה של השמדת עם לשם ניכוס ישראל להם.. מעניין כיצד מידת הנועזות של האמנים הערביים תואמת את ה"זהות" הפלשתינאית" המסורתית תוך חשיפת הגוף בצילומים עצמיים ועוד.

     

    יצירה המשלבת תנועה ופיסול היא "חלל לבן" של חן גולדפרב בשיתוף נטלי אפריאט זו שכנראה מדגימה תנועה תוך שימוש ביריעת בד לבן ענק כשהיא מתחתיו, ותוך כדי כך באיטיות כמו בסרטים הישראלים, היא מתגלה עם בגד שחושף יותר מטפח... כמו כן התערוכה של מחלקת הצילום שופעת בצילומי עירום גברי טוטאלי ובפוזיציות לא מסורתיות. כמו נשיקת אב עירום עם בנו. מסתבר, שנושא שפעם מיקד את תשומת הלב – החזה של האשה, מתחלף כאן בתערוכות באיבר המין הזכרי.

     

    אך ההפתעה הגדולה ביותר בתערוכות היא בתחום הציור. מזה כמה שנים שהתחום שהחל להנץ רק במחציתה השניה של המאה ה-20 בבית הספר לאומנויות שייסד בצלאל ש"ץ בתחילת המאה שעברה, תחום זה הפגין פחות כשרונות ולא ייצר די אמנים שכבשו את מקומם ברקורד של האמנות הישראלית. השנה, וזוהי ההפתעה הגדולה -זכה תחום הציור לקבל הן חללים הראויים לעבודות גדולות המימדים שמוצגות, ויחד עם זאת, גילינו כמה כשרונות שעוד לבטח יכבשו את מקומם הראוי בתולדות האמנות.

     

    אדווה גולדסטון משלבת בציוריה הענקיים כמה טכניקות. בין היתר לוקחת דפי צילומים מהירחון "ווג", גוזרת מהם, מעבדת במחשב קולאז'ים, מציירת על התדפיס במריחות צבע אכספרסיוניסטיות כשם שרוברט ראושנברג נהג לעשות בראשית דרכו. במקביל היא מציגה גם בדים עשויים בטכניקה מופשטת טהורה במיטב המסורת של הניו יורק סקול. יכולתה האמנותית ללא ספק מעידה על אמנית שתצליח.

     

    נתנאל בולג מציג בעיקר דיוקנאות בציורי צבע שמן, שמרתקים אותך אליהם כבמגנט. הסיבה: השילוב של רישום הדמות במשיחות מכחול רוטטות ובצבעים אינטנסיביים יותר מהרקע המעודן, הכמעט שקוף בטונים מעודנים, הציור בו השתמש בדוגמן (בדרך כלל הם חבריו או בני משפחתו) כשברקע קווי תיחום של חדר, מזכירים את ציורי פרנסיס בייקון, אל ללא הלחץ שהחדר משרה על המודל אצל בייקון אלא להיפך. ולחשוב שהבחור היה תלמיד ישיבת הסדר חמש שנים, בתוכן שירת בצבא, ורק אז הגיע לבצלאל ונטש את החרדיות, אך נשאר דתי מסורתי – וראו זה פלא: כיצד מנץ כאן כשרון שהוא עצמו עוד לא מודע לכך, ובזכות צניעותו, התמדתו והעבודה שלו כטבח במסעדה בירושלים – אלה המאפשרים לו להמשיך ולנסוק. והוא עוד יגיע רחוק. מנין שאב את הרצון להיות לצייר? היה זה כשראה ציור של כרישה שצייר אביגדור אריכא (שהיה תלמידו של ארדון בבצלאל), והוא מתאר שהציור היה ממש רוטט. ומזה באה לו הויברציה..

     

    רוני דורון גם היא הפתעה של כשרון שמתגלה בין הבוגרים הטריים. היא משלבת בציוריה גם מופשט גיאומטרי, גם הנחות צבע מעורב בגבס לשם החומריות, ועל הכל – מסיימת ברישום קיווקווי בעפרון עופרת או צבעוני סטייל סיי טוומבלי, (שגם הוא כיום מצייר במשטחי צבע וכבר לא מכור לקיווקווים). יחד עם זאת, בציורי המופשט הטהור הגדולים יותר היא מדגימה נוכחות של אמנית שעוד נשמע עליה.

     

    תחום הצילום מקבל בבצלאל חשיפה רחבה ביותר. בין היתר נראו בו צילומים אולי שנויים במחלוקת מבחינה מוסרית, שיצרה טל מילון, שצילמה את עצמה ואת אחיה, המדגמן לה כששניהם במצבים אינטימיים, אך גם בעלי איזכור ליצירות קלאסיות כמו ה"פייטה".

    השפע של עבודות הצילום לא יכול להמעיט מערכן של צילומיה של יוליה גולדברג. היא מתמקדת בצילומי פנים, של הדברים הבנאליים כביכול, אך בכל הדורות, במיוחד בטרום המודרניזם ותחילתו (מאטיס, סזאן) היה ה"טבע דומם" נושא אהוב ומגדיר היטב את רמתו ואופיו של הצייר. הטבע-דומם בבית הרוסי שבצילומיה כובש את הלב באיכות הצילום, השימוש המעולה באור וצל, והוא מקבל משמעות כמו באלה שנזכרו לעיל ומרנין את העין. אמנית עם איכות ברמה.

     

    במחלקת עיצוב האופנה, שהיא נגזרת של הצורפות, בלטה בייחודה המעצבת דקל בר, בעיצובי בגדים מופלאים, שאין די מילים כדי לשבחם. בצורפות הפתיעה לימור קברטי עם פסל של גולגולת אותה יצרה במחשב, הדפיסה בשעווה ואח"כ בכסף, שבו שיבצה בכעין וויטראז' אמייל צבעוני ותאורת פנים. מרהיב וכה מיוחד. ככלל, מחלקות הצורפות, הקרמיקה והזכוכית הן למעשה הפיסול של בצלאל. כל יצירה שלהם – היא במובהק פסל. יצירה של ממש, לא רק תכשיט או כלי שימושי. החלק הרוחני שבהם הוא העיקר.

     

    הביקור ב"בצלאל" הוא חובה לכל אוהבי האמנות המשובחת בכל התחומים, שוות ערך לביקור מוזיאונים בחו"ל, והיא תהיה פתוחה לקהל עד ה-28 ליולי.

     

    בצילום של עליס בליטנטל למעלה : צילומה של יוליה גולדברג. מתחתיו: יצירותיה של דקל בר, ומתחתיו פסל כסף ואמייל של לימור קבריטי..

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל