כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    עליס בארץ הפלאות

    0

    סיפור פשוט

    0 תגובות   יום שלישי, 19/7/16, 15:06

    עליס בליטנטל

    ביקורת "סיפור פשוט" בהבימה

     

    ''

    הסיפור אינו פשוט

    סיפורו של ש"י עגנון, “סיפור פשוט" זוכה בתיאטרון הבימה להארה, בזכות המחזאית שחר פנקס והבימאית שיר גולדברג הצעירות, שיוצקות דם חדש ורעננות לסיפור הכה פיוטי, שבהפקה קודמת של הבימה הדגש בו היה בעיקר על הטקסט הנשגב של עגנון, ואילו כאן – הוויזואליה והתנועה הם הדגש.

     

    בפני השפה של עגנון, הנשגבת והפיוטית, עברית טהורה ונשגבה – צריך לכרוע ברך. איפה היום תמצא משורר או סופר שעושר המילים שלו וביטויין משתווה לזה של זוכה פרס הנובל ב-1966?

    כיום, ובדורות האחרונים, השפה העברית הולכת ונמוגה. במקומה מוצאים בה מילים שגויות, שפה "רזה" כפי שמתרצים זאת בוגרי החוג לספרות האחרונים, כתבני הספרים הנמכרים 3 במאה... תלמידים וצעירים כיום אינם מבדילים בין זכר לנקבה. ומה להם כי נלין? הרי האמהות גדושות בגאווה הפמיניסטית קוראות לבנותיהן בשמות זכריים...וגם הן לוקות בדיבורן.

     

    הצגת "סיפור פשוט" בתיאטרון הלאומי הבימה, עושה חסד עם הדור שעוד מעט-קט והשפה העברית שלו תיגמז, והוא ידבר בתערובת של מילים בערבית (אהלן), אנגלית או קלוקלת. או חוסר היכולת של הצעירים לבטא אות עברית עם שווא, והם מבטאים אותה עם סגול. מה שנשמע כה מגוחך ואינפנטילי. כמו "מייקעל".

     

    המחזאית עשתה חסד עם שכאלה, וחלק מהטקסט במחזה נשמע כעברית מדוברת, לא ספרותית, אך גם מה שנותר במחזה מעגנון – מענג ומהנה דיו. מה גם, שהמשפטים קצרים וקלים להבנה. בפרט כשלא בולעים את המילים – מה שקורה לחלק מהשחקנים..

     

    בפתיחת ההצגה, על בימה עם תפאורה סמלית ביותר של שני טור, מהלכים במשך דקות רבות כל השחקנים ועוברים בכעין מצעד או תצוגת אופנה. קטע זה מיותר לחלוטין, וגורע מהקצב והדרמה שבהמשך. גבור המחזה הוא הנער הירשל (שאת שמו הם מבטאים "הירשעל") - שפי מרציאנו שליהוקו הוא כה מוצלח הודות לכשרונו ורגישותו הרבים. אמו השתלטנית (יבגניה דודינה) היא שגוזרת עליו להינתק מאהובתו – המשרתת בלומה (דנה ידלין מ"יחסים מסוכנים" בהבימה) המתאימה לאפיין בהבעתה דמות טראגית ונסוכת עצב), והיא, צירל, שמחליטה להשיא אותו בעזרת שדכן. האשה שהיא כופה עליו להנשא היא מינה (הילה שלו המכמירה, הילדותית, התמימה והמתוקה). סצינת הפגישה בין צירל והשדכן ממצה את הנושא וכיצד הוא היה קיים עד היום - כאשר בכלל לא חשוב אם הזוג אוהב איש את רעותו.

     

    אם נזכור שאצל עגנון הדגש הוא על הלכי הנפש, הרי גם סיפור כזה פשוט לכאורה, על נישואים ללא אהבה, וטרגדיה של אי מימוש אהבת האמת – אלה חומרים טריוויאלים הקורים מדי יום. אז מה הרבותא? זה שעגנון יודע לתאר בפיוטיות ובשפתו הייחודית את כל המהלכים שהביאו להיותו של הירשל למשוגע, טרוף הנפש שלא יכלה לשאת את הצער שניחת עליה – כל הטרגדיה הזו מומחשת לצופים במשחקו הכה מלא רגש ואכספרסיה של שפי מרציאנו. מה שמזכיר כיצד הוא הפליא לשחק ב"הנאהבים והנעימים" בסטודיו יורם לוינשטיין, כבחור ישיבה המתאהב בבן זוגו ללימודים- "החברותא" שלו, וכיצד הוא בורח מאשתו עם אהובו לעיר אחרת כשהוא מחופש לאשה, וכל הצרות שניחתות עליו בהמשך עד הסוף הטראגי. אכן, זה שחקן עם מעלות שאינן בנמצא בקלות.

     

    רוברטו פולק הוותיק והכה מקצועי כאביו, אינו יכול לעמוד בפני החלטותיה של האם צירל (דודינה הנהדרת) ושותף שקט למתרחש. מה שגורר את ההתפתחות בהתדרדרות נפש הגיבור. כל הסיפור הלכאורה פשוט, מקבל מיפנה הודות לתנועה היפה בקטעי הריקוד בחתונה ואחרים, עם הרוח היהודית שבהם, גם אם הם בסגנון ההיפ-הופ השולט כיום בסטודיות למחול. המוסיקה שחיבר דניאל סולומון המחונן, וקטעי התנועה, הם שמעשירים את הטקסט, ויחד עם המשחק הכה מקצועי של רותי לנדאו כאמה של מינה, המרגשת במונולוג שלה,דנה ידלין כבלומה המשרתת שלא מקבלת את החלטת צירל, ומפתה את הירשל להתעלס עימה כמעט, ובכך מטריפה את דעתו מאהבה; רוברט הניג כשדכן הקלאסי בתרבות היידישאית ואצל הדוסים עד היום, שמעון כהן הוותיק בהבימה כאביה של מינה, והכי-הכי אהבתי את שני הצעירים הנפלאים המתפקדים הן כחכמי ישיבה, הן כרופאים המטפלים בהירשל המטורף, נמרוד דגן ושלומי ברטונוב – שאף מפליא בקטע של התרנגול (שעוצב באופן נהדר בידי הבובנאית אמירה פוקס), וכך ההצגה מקבלת משמעויות נוספות מהצד הפלסטי.

     

    עיצוב התלבושות המוקפדות נעשה ביידי עפרה קונפינו, התאורה הלא די ממוקדת ולרוב קלושה היתה של זיו וולושין, ושפת הדיבור הלעיתים נבלע במהירות רבה מדי היתה בהדרכתה של אסי אשד. אולי זו לא אשמתה, אך שחקנים רבים על הבמה הישראלית לוקים בחסר זה, שבעטיו הקהל לא יכול לגמוע בשלמות את היופי שבטקסט או את משמעותו.

     

    הצגה שתשתבח לו תקוצר בקטע הפתיחה, היא מקסימה, משלבת ישן וחדש גם יחד, לוקחת מהתרבות היהודית ומשלבת בה את שקורה היום בתרבות העכשווית בתנועה, ובסך הכל הצגה ראויה בהחלט.

    בצילום של ז'ראר אלון נראה שפי מרציאנו בין שלומי ברטונוב ונמרוד דגן.

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 4 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל