כותרות TheMarker >
    ';

    בסטמינה של שרינה

    מוזיקה-אמנות-חיים

    0

    הרגתי את אמא שלי

    0 תגובות   יום ראשון, 7/8/16, 22:53

    "אני לא יודע מה קרה, כשהייתי קטן, אהבנו.  אני אוהב אותה, אני יכול להסתכל עליה, להגיד לה שלום, להיות על ידה, אבל אני לא יכול להיות בנה. אני מוכן להיות הבן של כל אחת אחרת, אבל לא שלה" (מתוך סצנת הפתיחה).

     

    תוצאת תמונה עבור ‪j ai tue ma mere‬‏    

    הרגתי את אמא שלי, J'ai tué ma mère , הוא סרט הביכורים  של קסבייה דולן, במאי קנדי צעיר, שיצא בשנת 2009. הוא מגולל סיפור של צעיר בן 16, הוברט,  שנמצא במערכת יחסים מורכבת של אהבה ותיעוב, עם אמו החד-הורית, איתה הוא לא מצליח להגיע להבנה או איזושהי שפה משותפת. היא פשוט מעצבנת. הוא אפילו עוד לא סיפר לה על נטייתו המינית. כשנראה שכבר לא נותר שום דבר משותף ביניהם וכשכל ניסיונותיו להתפייס עם אמו העלו חרס, הוא כמעט מתפוצץ והיא מחליטה לשלוח אותו לפנימיה בעל-כורחו. הוברט שמרגיש נבגד ומנותק מכל מה שהכיר עד היום בורח מהפנימיה וחוזר לבית ילדותו בנסיון להבין מה השתבש.

     

    סצנת הפתיחה של דולן מתחילה במונולוג המצולם בשחור לבן באקסטרים קלוז אפ על עיניו ופניו של הוברט שהוא מגלם בעצמו. מיד כשהוא גומר את המשפט האחרון הוא שולח אותנו, על רקע מוזיקה משמימה, לפרפרים צבעוניים מפלסטיק מודבקים על קיר בצבע אפרסק כבמעופם למעלה, לבובת פורצלן בתנוחת צהלה, למלאכים קטנים באקט שמימי, אחד מנגן ואחד מביט מטה. המוזיקה נגמרת והמצלמה חוזרת לעיניים שלו, הפעם בצבע, זהו, עכשיו אנחנו בסיפור האמיתי.

    במי הוא מתבונן כל הזמן? הסטטיות הזו של הבובות למי היא מיוחסת? התשובה לא מתבוששת לבוא, הוא מתבונן באישה שנוגסת באופן בהמי כמעט בתפוז, כשהמיץ ניגר על סנטרה. האישה הזו, היא אמו.

     

    חובבי הקולנוע ישימו לב בשלב מוקדם או מאוחר עם מי דולן מתכתב פה ומאיפה הוא לקח את הקווים המנחים לסרטו. ב-400 המלקות של טריפו אנחנו פוגשים באמא חד הורית שחוברת לגבר שמגלה אוזלת יד בגידול הילד שלה. היא אשה שמחפשת את החופש שלה, היא בוגדת בבעלה שאינו האב של הילד ומתנהלת עם הילד שלה בהתאם למצבי רוחה. הילד שמרגיש שאין לו מה לחפש בבית הזה מחפש את החופש ואת העצמאות שלו וגומר במתקן כליאה לנוער שאמו, הכניסה אותו לשם, בטובה, כששיתפה פעולה עם המשטרה. אצל דולן, לנער יש טווח התבטאות וטווח בחירה גדולים יותר, בכל זאת, התקדמנו קצת, אבל קווי האופי שטווים את הסרט מקבילים בשני הסרטים; בשני הסרטים מדובר במרד של נער באמו, בשניהם הנער משקר ומספר שאמו מתה (ובשניהם היא באה לרדוף אחריו על המעשה הזה) ושני הנערים נשלחים לבסוף למסגרת חוץ-ביתית, האחד, למתקן כליאה לנוער עברייני והשני, לפנימיה.

     

    ''
        

    הדבר העיקרי היחיד שמבדיל בין שני הסרטים הוא ההתייחסות של דולן לדמות האם. בעוד שטריפו יוצר סרט שהוא כל כולו מרד נעורים בהורים והחיפוש אחר החופש שמתבטא בתשוקתו של הילד להיות מלח על מנת להפליג בים כל הזמן, אנחנו הצופים של טריפו מאד מזדהים עם הילד ושונאים את האם. לאם אין את האפשרות להביע את עצמה, את עולמה הפנימי, בעוד שלילד יש; אנחנו מגלים את עולמו הפנימי משיחה עם פסיכולוגית הילדים במתקן הכליאה . אצל דולן, מרד הנעורים מקבל זווית עמוקה יותר, גם כי הנער מנהל יומן מתוסרט ונוסך עוד נדבך שמתקבל כשהאם מקבלת את ההזדמנות להסביר את עצמה. ברוב הסרט אימו של הוברט נראית כשהיא מפטפטת שטויות ואינה מתייחסת בהבנה לבנה. הסיפור שעומד מאחורי החלטותיה של האם, אם לא הבנו אותן עד כה, מתגלה כשהאם מקבלת שיחת טלפון מראש הפנימיה אליה שלחה את בנה בהודעה שהוברט נעלם. במהלך אותה השיחה, ראש הפנימיה זורק לאם ספק הערה ספק עקיצה על אופן החינוך שלה את הילד שלה. פה האם מתפוצצת מזעם וכך אנחנו זוכים להכיר ולהבין גם את הצד שלה בסיפור. בכך דולן מעלה את הדיון של מרד הנעורים כשאינו מטפל בזה מצד אחד בלבד אלא נותן ביטוי ברמה כזו או אחרת לשני הצדדים. אחד

     

    המאפיינים החזקים של דולן הוא בדיוק זה שהוא משתדל להראות את הסיפור שלו מכמה זוויות ובכך יוצר אמת שאינה אבסולוטית. הוא בוחן את המציאות שלו מכמה נקודות מבט ומשאיר לצופה את האפשרות להישאר מבולבל. דולן בסרטיו מדמה סיטואציות שכמו לקוחות מהחיים כפי שהם באמת, מורכבים ואינם ניתנים לפרשנות אחת בלבד.

    במהלך שלו בסרטו, גם דולן עצמו מבצע מרד באביו הרוחני, בפדרונה שלו, טריפו, כשהוא מעלה את הדיון של ההתמודדות עם הנעורים גם מנקודת מבטה של האם. אצל טריפו,הילד בחיפושו אחר החופש, בורח ממתקן הכליאה ומגיע סוף – סוף לים, שם הוא זוכה רק לטבול במים אך לא לחצות את הים, כטקס מעבר, אצל טריפו הילד נשאר ילד, הוא כנראה לא ישתחרר מכבלי אמו או החברה בקרוב. אצל דולן לעומת זאת, טקס המעבר נעשה גם הוא לחוף של נהר ללא מעבר פיזי שלו אך מתבצעת חזרה לשורשים וקבלה של האם. לאחר שהוברט טובל באמבט, אמו מגיעה לבקתה, שם הם יושבים ביחד בחצר בית ילדותו, אוחזים ידיים ומכילים אחד את השני, טקס המעבר נעשה בתוכם.   

     

    אחד מהדברים הראויים לשבח בסרטיו של דולן זו האסתטיקה שלו. הוא משתמש באמצעי מבע שמוסיפים ועוטפים את הסיפור שלו. כמו למשל בסצינת הפתיחה, פרפרים מפלסטיק על קיר צבוע ורוד אפרסק ודמויות סטטיות מפורצלן מצביעות על המלאכתיות והקיבעון של דמויותיו. לקראת סוף הסרט נראה כי הוא עדיין משתמש באלמנט של הבובות כדי להביע את דמויותיו, אך הפעם הוא כבר פועל עליהן ומשנה אותן, אלה הן בובות מחומר יותר פלסטי שכבר ניתנות לעיבוד, כמו הוברט ואמו שבתהליך שעברו הם למדו להתגמש ולקבל ולהכיל האחד את השנייה.

     

    קסבייה דולן הצעיר מאד, יש לציין, הצליח להתעלות מעל המורה שלו וגם "לספק את הסחורה" באמצעים מדוייקים, במגע האסתטי שלו מחד ובסיפור המחובר מאד למציאות מאידך.

     

    ''  

    דרג את התוכן:

    הציון שלי: 5 מתוך 5

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      שרינהKL
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין